נתניהו לא רצה לצאת למלחמה בעזה ועל כך הוא משלם מחיר פוליטי מסוים. אלמלא היה מבטיח לציבור הישראלי פתרונות קסם לעזה, ייתכן שלא היה מגיע למלכוד הזה או שנזקו היה קטן יותר. אבל גם לאחר ששר החינוך נפתלי בנט הסיר את איומי ההתפטרות שלו וימשיך לשבת בינתיים בממשלת ימין צרה [19 בנובמבר], נתניהו עדיין נשאר עם הסדרה שאותה יתקשה מאוד לממש.

יומיים לאחר התפטרותו של ליברמן ממשרד הביטחון, הופיע בחאן יונס מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר (שנתניהו הסכים לשחררו מהכלא הישראלי במסגרת עסקת שליט ב-2011). סינוואר נופף באקדח עם משתיק קול שלטענתו נלקח שלל מחיילי היחידה המיוחדת שנחשפה בעזה, והתרברב: "מה ההנהגה הישראלית חשבה כשהיא אפשרה את הכנסת הסולר, המענק הקטארי לתשלום משכורות הפקידים ולטובת המשפחות הנזקקות? שנמכור את הדם שלנו בעבור סולר ודולרים? הם התאכזבו, ומטרותיהם התבדו" [16 בנובמבר].

על רקע הדברים האלה וההתפתחויות הפוליטיות בישראל, עולות כמה שאלות: האם נתניהו יאפשר בחודש הבא הכנסת מזוודת כסף נוספת לעזה ויסתכן בעוד צילום משפיל מבחינתו? האם במסגרת ההבנות עם חמאס הוא יסכים לפתוח את המעברים ליציאת אלפי פועלים מעזה לישראל (ולספוג כנראה עוד ביקורת ציבורית)? האם הוא יוכל במסגרת ממשלה צרה להמשיך לקדם הסדרה כאילו לא נורו בתוך יומיים כ-500 רקטות מעזה, ותוך התעלמות מהסקרים שלפיהם רוב הציבור בישראל סבור שהוא נכשל בטיפול במשבר הביטחוני בדרום?