כבר הרבה זמן, ואולי מעולם, לא זכתה שרת התרבות והספורט מירי רגב לפרגון מקיר לקיר, כפי שהביאו לה השמעת ההמנון והנפת הדגל הישראלי בטורניר הג'ודו שנערך בשבוע שעבר באבו דאבי [28 באוקטובר]. "היא זו שהתעקשה 'לעשות עניין' מכך שהתחרויות בתוניסיה ובאבו דאבי לא יתקיימו, אם לא יתאפשר לספורטאים הישראלים להופיע בהן עם דגל ישראל ועם ההמנון", כתב למחרת פרשן הספורט איתמר קציר בהארץ, עיתון שלא נוהג לפנק את רגב במחמאות. קציר העלה אותה לדרגת "אישיות דיפלומטית מהמעלה הראשונה", וחתם במילים: "(שגיא) מוקי יצא עם מדליית זהב, אבל רגב יצאה משם עם כתר של שגרירה, שרת חוץ, ואולי חשוב מכך – שיחת היום, והפעם בהקשר חיובי".
מה הופך השתתפות פומבית של מדינה חברה באו"ם בתחרות בינלאומית רשמית, להישג מדיני של אותה מדינה? על מה ולמה מגיע לשרת התרבות שבח והלל, על שהתנגדה לאפליה של סמלי המדינה, דבר המתבקש מעצם ההשתתפות, כמו הייתה אחרונת המדינות המצורעות המתחננות על זכותן לייצוג מכובד? כלום לא צריך להיות מובן מאליו, שאיגוד הג'ודו הבינלאומי לא יכול לתת חסות לטורניר שמתקיים במדינה, שממשלתה מערבת פוליטיקה בספורט? האם השלטון באבו דאבי היה מעז למנוע את נגינת ההמנון של איראן או לאסור על הנפת הדגל של סעודיה – מדינות שהיו מתקשות לגבור על ישראל באליפות המזרח התיכון בזכויות אדם?
