ישראל פולס

"קבוצת ה-77" בראשות פלסטין: עוד הישג משמעותי לאבו מאזן

p
המחבר
בקצרה
גם אם מבחינת ממשלת נתניהו מדובר רק במכה קלה בכנף, הבחירה בפלסטין לעמוד בראש קבוצת המדינות המתפתחות באו״ם מחזקת מאוד את המעמד המדיני של היישות הפלסטינית כשחקן בינלאומי.

החלטת קבוצת ה-77 (המדינות המתפתחות החברות באו"ם) להעמיד בראשה בשנה הבאה (ברוטציה) את פלסטין, מוסיפה להנהגה הפלסטינית יוקרה רבה, שש שנים לאחר שהאו"ם הכיר בפלסטין כמדינה שאינה חברה בו.

אני מודה שלא הייתי בין מי שהתלהבו מהמתקפה הדיפלומטית של הנשיא מחמוד עבאס, שהחלה בראשית העשור הזה, וכי המעטתי בחשיבותה. ראיתי בכך מעשה ייאוש של מי שהרים את ידיו מהסיכוי להגיע להסדר מדיני דו-צדדי עם ישראל, ומנסה להוביל מהלך חסר סיכוי לכך שהעולם יכפה הסדר כזה על הצדדים. ברור היה שהניסיון להביא למועצת הביטחון של האו"ם את ההצעה להכיר בפלסטין כמדינה-חברה הוא חסר סיכוי, וחשבתי שמדובר במהלך סרק. חשבתי גם שישראל צריכה הייתה לתמוך במאמצים הדיפלומטיים הפלסטיניים, ואפילו להיות הראשונה שתכיר בפלסטין, משום שזו יכולה הייתה להיות מחווה חשובה.

במידה רבה, הייתה זו ממשלת נתניהו, שנאבקה בנסיונות הדיפלומטיים של עבאס, אשר הפכה את המהלך הפלסטיני למשמעותי יותר מהצפוי. כששרים בממשלה טענו כי זהו "טרור דיפלומטי", הם העלו בדרגה את המהלך הפלסטיני, שלפחות בתחילתו, זכה בזלזול מופגן מצידו של הרחוב הפלסטיני.

לכאורה התמונה הייתה באו"ם ברורה לחלוטין: בעצרת האו"ם יש רוב מובטח לכל הצעה פלסטינית, בגלל מספרן הרב של המדינות המתפתחות התומכות בפלסטינים, ואילו במועצת הביטחון ארה"ב תטיל וטו על כל החלטה שהיא תתפוס כאנטי-ישראלית.

לכאורה, הפלסטינים לא היו צריכים להמתין ל-2012 כדי לזכות בהכרה כמדינה שאינה חברה, ויכלו להשיג זאת עוד ב-1988, כשהכריזו על עצמם כעל מדינה. הנשיא הפלסטיני הראשון, יאסר ערפאת, אמר לי בזמנו כי אין לו עניין להביא לאו"ם הכרה רשמית בעצמאות הפלסטינית או בחברותה באו"ם, משום שהחלטה כזו תגרום לעולם להרגיש שהבעיה הפלסטינית נפתרה, כי יש כבר מדינה פלסטינית החיה בשלום לצד ישראל, ולכן אין שום צורך להתאמץ ולסייע לצדדים להגיע לשלום.

כשעבאס פתח במהלך הדיפלומטי האינטנסיבי שלו, ברור היה לו שאין לו פרטנר ישראלי. הוא הגיע למסקנה כי כל עוד בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל, אין סיכוי של ממש להגיע להסדר שהוא, כמנהיג פלסטיני, יוכל לחיות עמו. כיון שלא יכול היה שלא לעשות כלום, עמדו בפניו שלוש אפשרויות עיקריות: מאבק מזויין, מאבק לא אלים ומאבק דיפלומטי.

את המאבק המזוין פסל על הסף. הוא היה המתנגד המרכזי לאינתיפאדה השנייה, ומי שלא הסתיר את התנגדותו להחלטה של ערפאת לעלות על גל האלימות. המאבק הלא-אלים הוא אופציה שלא נשללה על ידי עבאס, והוא מדבר עליה לא מעט בנאומיו, אך הוא יודע היטב שהגבול בין הפגנות לא אלימות להפגנות אלימות מטושטש. בסופו של דבר, אנשים נהרגים, וכשהם נהרגים קשה לבלום את תגובות הנגד.

האופציה השלישית הייתה לעשות את מה שערפאת נזהר ממנו – לבקש הכרה במדינה הפלסטינית הווירטואלית, ולשחק באופן אינטנסיבי את המשחק הדיפלומטי. מי שהוביל את הכיוון הזה הוא ד"ר סאיב עריקאת, המכהן כיום כמזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף. מי שהתלהב מכך הרבה פחות היה ראש הממשלה אז, ד"ר סלאם פיאד.

הפעילות הדיפלומטית גם לא עוררה התלהבות ברחוב הפלסטיני. אפילו שדרוג מעמדה של הרשות הפלסטינית באו"ם מיישות משקיפה, שאינה מדינה, למדינה משקיפה שאינה חברה, לא עוררה התרגשות. מסכי הענק שהוצבו בחוצות הערים הפלסטיניות לא הצליחו להביא קהל עצום. הסיבה הייתה ברורה: הכל הבינו כי מדובר במחווה למדינה שלא תתממש עד שיושג הסכם עם ישראל.

אבל מסתבר שהמהלך הפלסטיני היה משמעותי יותר מאשר הסתפקות במחוות דיפלומטיות כתחליף לדבר האמיתי. קבלתה לארגונים בינלאומיים חשובים הנמצאים במעטפת של האו״ם, כמו בית הדין הפלילי הבינלאומי, אונסק"ו ורבים אחרים, אפשרה להנהגה הפלסטינית להשמיע את דברה ולחייב את ישראל להסביר ולהתגונן. מאז קבלתה לאו"ם, במעמד הזהה לזה של הוותיקן, ממלאת בו פלסטין תפקיד משמעותי, וקולה נשמע.

העמידה בראש "קבוצת ה-77" היא הישג שאי אפשר להתעלם ממנו, והיא מחזקת מאוד את המעמד המדיני של היישות הפלסטינית כשחקן בינלאומי, שיש לו מה לומר לא רק בענייני המאבק הפלסטיני לעצמאות, אלא גם בכל הנוגע לאינטרסים של המדינות המתפתחות בעולם.

קבוצת ה-77 הוקמה לפני 54 שנה. היה זה בסיומה של הישיבה הראשונה של ועידת האו"ם למסחר ופיתוח, שהתקיימה בז'נבה, כאשר חלק מהמדינות המשתתפות פרסמו מסמך משותף בכותרת "הכרזה משותפת של 77 המדינות המתפתחות". שם הארגון נותר "קבוצת ה-77" למרות שכיום מספר החברות בו הוא 134, ומטרתו, כארגון הגדול ביותר של חברות האו"ם, היא לקדם את האינטרסים של המדינות המתפתחות בתוך מוסדות האו"ם וארגוניו, ולייצר שיתופי פעולה בין מדינות דרום העולם לבין עצמן.

מבחינת ממשלת נתניהו, מדובר במכה קלה בכנף. כל מי שרואה את היחסים בין ישראל והפלסטינים כמשחק סכום-אפס, יראה בכך מכה לישראל. הפלסטינים רואים בכך תרומה חשובה למאבקם הלאומי. בראיון ל"ניו יורק טיימס" בעקבות ההחלטה של ה-77, אמר שגריר פלסטין לאו"ם ריאד מנצור: "ארה"ב וישראל עדיין מכחישות את היותנו מדינה. אנו הולכים כמדינה, אנחנו מגעגעים כמדינה, ולכן אנחנו מדינה".

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly

ד"ר יוסי ביילין מילא תפקידים שונים בכנסת ובממשלות ישראל. תפקידו הממשלתי האחרון היה שר המשפטים והדתות. לאחר שפרש ממפלגת העבודה עמד בראש מפלגת מרצ. בין השאר יזם את תהליך אוסלו, את הבנות ביילין-אבו מאזן, את יזמת ז'נווה ואת פרוייקט תגלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept