ישראל פולס

ניסיון הלינץ' בג'נין - ביטוי לאווירת הזעם ברחוב הפלסטיני

p
המחבר
בקצרה
גורמים בכירים ברשות מספרים שבתקופה האחרונה צה״ל פועל כמעט מדי לילה בערים הפלסטיניות, והשטח קרוב לפיצוץ. לפחות בשני מקרים מהזמן האחרון, בג׳נין ובאבו דיס, שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים הוא הדבר היחיד שמנע אסון.

"תוך זמן קצר הקיפו אותנו המונים, שברו את החלון וניסו לפגוע בנו. זה היה לינץ' ממש. מה שיכולתי לעשות זה רק לצעוק עד שחילצו אותנו". כך סיפרה חיילת צה"ל שניצלה ב-12 בפברואר מניסיון לינץ׳ בג׳נין, לאחר שנכנסה לעיר בטעות עם חייל נוסף. השניים נסעו ברכב צבאי, וטעות בניווט הובילה אותם לתוך העיר הפלסטינית. המוני פלסטינים הקיפו את המכונית וחבטו בה. אחר כך הוציאו את השניים מהמכונית, וגנבו את הנשק של החייל. בצילומים שתיעד אחד הפלסטינים, החיילת נראית מבוהלת עד אימה, כשפנייה מדממות. אלמלא התערבותם של מנגנוני הביטחון הפלסטינים, האירוע היה מסתיים רע יותר.

"היה פה אירוע עם פוטנציאל מסוכן מאוד שנגמר כך רק בזכות התפקוד של השוטרים הפלסטינים והתיאום מול המינהל האזרחי", אמר גורם צבאי ישראלי לאחר האירוע. גורם ביטחוני פלסטיני ציין בשיחה עם Ynet כי "בישראל חייבים להבין שאמנם אנחנו מחויבים להסכמים ולכן אנחנו מתערבים באירועים האלה, אבל אנחנו לא 'צבא לאחד' החדש של ישראל (הכוונה היא לצבא דרום לבנון - מיליציה בראשות אנטואן לאחד שסייעה לצה״ל בשליטה על דרום לבנון עד הנסיגה במאי 2000; ש״א). זה לא יקרה".

האירוע האלים בג'נין התרחש לאחר סדרת מבצעים של צה"ל במחנה הפליטים בעיר ללכידת המחבל אחמד ג'ראר. ג׳ראר עמד בראש החוליה שרצחה את הרב רזיאל שבח מחוות גלעד ב-9 בינואר. במהלך הפעילויות הליליות של כוחות צה"ל ומג"ב התרחשו עימותים אלימים בינם לבין תושבי המחנה. האווירה האלימה שנוצרה בעימותים האלה בג׳נין היא הרקע לניסיון הלינץ׳ - אבל היא לא הגורם היחיד. גם במקומות אחרים בגדה ובמזרח ירושלים יש מתיחות גבוהה בקרב הפלסטינים ותחושה של עימות קרב.

באחד מהימים בהם צה״ל פעל בג׳נין, ב-3 בפברואר, תושב תל אביב נכנס בטעות לעיירה אבו דיס שממזרח לירושלים. שוטרים פלסטינים חילצו אותו בשלום, רק לאחר שמאות מתושבי השכונה הקיפו את מכוניתו, הוציאו אותו בכוח מתוכה, העלו אותה באש ויידו עליו אבנים. שוטר מג"ב ולוחם צה"ל שעמדו באחד המחסומים הסמוכים הבחינו שאזרח ישראלי נמצא בסכנת חיים, ובתיאום עם השוטרים הפלסטינים חילצו אותו מההמון הזועם.

גורם בטחוני ישראלי אמר לאל-מוניטור כי בשבועות האחרונים ניתן לזהות בבירור הסלמה חמורה במספר האירועים בשטחים. לדבריו, רובם לא מגיעים לתקשורת כי הם מסתיימים ללא נפגעים, אבל התחושה במערכת הביטחון היא שהשטח סוער.

בכיר במנגנוני הביטחון הפלסטינים מאשר את הדברים האלה בשיחה עם אל-מוניטור. ״זה נכון״, הוא אומר, ומספר כי הצבא הישראלי פועל כמעט מדי לילה: "מוציאים פלסטינים מבתיהם, ומה שראית בג'נין זה התוצאה". עוצמת הזעם של הציבור מזכירה לבכיר הפלסטיני את ימי האינתיפאדה, והוא מדבר על ניצנים של התקוממות עממית נוספת קרובה. "אין עתיד. המתנחלים עושים מה שהם רוצים, הצבא נכנס לכל מקום בלי חשבון, ושום שינוי לא נראה באופק. על זה יש מחיר. אנחנו כאנשי ביטחון נמשיך לפעול לפי ההוראות וההנחיות של הנשיא לשמור על הביטחון. כמה זמן זה יחזיק? אני לא יודע. בטח לא הרבה זמן".

ככל שהאווירה בשטחים ממשיכה להיות מתוחה ומיואשת, יחסם של התושבים למנגנוני הביטחון הפלסטינים הופך לזלזול במקרה הטוב ולעוינות במקרה הרע. כמה מהם תופסים את אנשי המנגנונים כמשתפי פעולה עם ישראל, משום שאינם מונעים את כניסת כוחות צה״ל לפעולות ביישובים הפלסטיניים.

טועה מי שסבור שחיילי צה״ל נכנסים לשטחים שבשליטה פלסטינית מלאה (שטחי A) רק כדי לעצור מבצעי פיגועים כמו אחמד ג'ראר. השבוע התקשר אלי בבקשה לעזרה אחד מחברי הוותיקים, עיתונאי פלסטיני תושב רמאללה, שנמלט לשם [מעזה] לאחר שחשש על חייו מאימת חמאס בהפיכה ביוני 2007. הוא סיפר בבכי שלפני כמה ימים חיילי יחידה מיוחדת של צה"ל דפקו באישון לילה על דלת ביתו במרכז העיר. "הייתה בהלה גדולה״, הוא אמר, ״הם הדפו בכוח את כולנו וחיפשו את אחמד״. אחמד, אחד מילדיו הבוגרים, נשלף ממיטתו ונלקח על יד החיילים מבלי לדעת למה ובמה הוא חשוד. את אחמד הכרתי היטב מאז שהיה ילד, כשהמשפחה התגוררה ברצועת עזה. גם כעת, הוריו אינם יודעים מדוע הוא נעצר. עורך דין ששכרו להגנתו בישר להם שישראל אוסרת על בנם לפגוש ייצוג משפטי בשלב זה.

יומיים אחרי המעצר הלילי, עוד לפני שהמשפחה הספיקה להתאושש מהטראומה, שוב פרצו לביתם חיילים ישראלים חמושים ורעולי פנים. הפעם נלקח למעצר יאסר, אחיו של אחמד. הטלפונים הניידים של בני המשפחה הוחרמו. "הם לא נתנו לו אפילו להתלבש והיה קר בחוץ, קר מאוד". סיפר חברי בהתרגשות, והוסיף: "אתה שואל אותי על מה הכעס? על מה הזעם? אפילו אותי, שאני חבר טוב של ישראלים, הם הופכים לשונא". לטענתו, לשני ילדיו אין כל קשר לאף עניין ביטחוני שעשוי לשמש עילה למעצר. אולם שינוי הגישה שלו כלפי ישראל ותחושות הזעם שלו בהחלט משקפות את הלך הרוח ברחוב הפלסטיני, שעשוי להתפוצץ בכל רגע.

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את נצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012).
ב-2010 יצא לאקרנים סרטו ''חיים יקרים'' אשר הוקרן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של טורונטו וזכה אף בפרס ''אופיר''. הוא בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית ומתגורר בנס ציונה.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept