ישראל פולס

כשאין אופוזיציה, נתניהו שולט ללא קושי בסדר היום

p
המחבר
בקצרה
האופוזיציה מפוצלת בין שתי מפלגות שמתחרות ביניהן בזמן שנתניהו שולט בסדר היום באופן בלעדי כמעט. אבי גבאי ויאיר לפיד אמנם כותבים את הפוסטים הנכונים, מסתייגים מהשחיתות ומבטיחים עולם טוב יותר, אבל ממשיכים להיזהר שלא לפגוע ביכודניקים. הם לא יודעים לייצר אנרגיה אופוזיציונית.

הפוליטיקאי היחיד שהצליח בחודשים האחרונים לגרום לראש הממשלה בנימין נתניהו לתקוף אותו, הוא אהוד ברק. בסרטון שהעלה נתניהו השבוע לעמוד הפייסבוק שלו [4 בספטמבר], הוא נשמע לועג לראש הממשלה לשעבר ברק ומחקה אותו. בהזדמנות אחרת כינה אותו "איש ישן עם זקן חדש".

ברק, באמצעות הרשתות החברתיות, מתפקד מזה זמן כצוות תגובות יעיל ואכזרי של איש אחד נגד ראש הממשלה. ברק מכנה אותו על בסיס קבוע בשלל כינויים מעליבים כמו "ראש ממשלה רופס ונגרר" או "פרנואיד".

אילו היה מחזיק בתפקיד יו"ר האופוזיציה, ברק היה הופך את חיי נתניהו לקשים. אבל ברק אינו מחזיק בשום פוזיציה פוליטית, הציבור נטש אותו מזמן והוא אינו מהווה איום פוליטי על נתניהו; מה שכן, ברק מדגים כיצד צריכה אופוזיציה לתפקד בימים בהם ראש הממשלה שקוע עד צוואר בחקירות פליליות.

את הסימן המובהק ביותר לכך שבישראל פועלת כיום האופוזיציה הגרועה ביותר אי פעם, ניתן למצוא בהתעלמות המוחלטת של נתניהו ממי שאמורים להיות יריביו הפוליטיים. באף אחד מעשרות הפוסטים, הציוצים והנאומים שפורסמו על ידי נתניהו בחודשים האחרונים, אין התייחסות ליריבים כמו יו"ר המחנה הציוני אבי גבאי, התקווה החדשה של השמאל, ויו"ר יש עתיד יאיר לפיד – שני ראשי מפלגות אופוזיציה בולטות, שפשוט אינם קיימים מבחינת נתניהו.

בנאומו באירוע הרמת הכוסית של הליכוד [30 באוגוסט] תקף נתניהו דווקא את אב הבית לשעבר מני נפתלי, שנמנה על ראשי המחאה הציבורית נגדו. לנפתלי הוקדשו דקות ארוכות של השמצות ועלבונות, כאילו מדובר בראש האופוזיציה בכנסת.

מכל בחינה, עכשיו צריכה הייתה להיות שעתה הגדולה של האופוזיציה: ראש הממשלה מסובך בחקירות פליליות והאנשים הקרובים אליו ביותר יוצאים ובאים מחדרי החקירות. שלא לדבר על הקיפאון המדיני והעדר יוזמה לפתרון המצב הנפיץ בעזה. אופוזיציה בריאה הייתה יכולה להפוך את החומרים האלה לכלי נשק קטלני מול הציבור, לאנרגיה שתדחוף להחלפת השלטון ותגרום לנתניהו להזיע, ולא בגלל אימת החקירות.

באופן פרדוקסלי, דווקא כעת נתניהו נהנה מחוזקות פוליטיות בתוך הליכוד ובקואליציה שלו, מצבו בסקרים מצוין ואין מולו אלטרנטיבה שלטונית מאיימת – לא במובן של יריב פוליטי ולא במובן של תזה נגדית לקיפאון המדיני שהוא מציע לציבור כבר עשור.

ברק הוא הדמות היחידה נכון להיום שיודעת לייצר אלטרנטיבה אידיאולוגית לנתניהו ולליכוד, באמצעות כושר רטורי ומנהיגות טבעית. גבאי או לפיד נראים בסביבה הזאת כיריבים במשקל קל. הם כותבים את הפוסטים הנכונים, מבקרים את נתניהו, מסתייגים מהשחיתות ומבטיחים עולם טוב יותר, אבל הם לא יודעים לייצר אנרגיה אופוזיציונית.

יש לכך כמה סיבות. הראשונה היא העובדה ששניהם מתחרים על אותו מאגר קולות בסיסי של השמאל-מרכז, ושניהם רואים את עצמם מתמודדים מול נתניהו על ראשות הממשלה. בהתמודדות תלת ראשית שכזו נתניהו תמיד ירוויח. מאז תחילת שנות ה-2000 כמעט בכל מערכת בחירות פועלת מפלגת מרכז שפוגעת אלקטורלית במפלגת העבודה ומביאה לפיצול קולות ולכך שאין מנהיג אחד למחנה השמאל-מרכז.

בנוסף, גם לפיד וגם גבאי שואפים להביא אליהם מצביעי ליכוד כאמצעי לשבור את מחסום הגושים. לפיד מרחיק את עצמו מהשמאל וגבאי משתמש בייחוסו כבן למשפחה ליכודניקית מזרחית כדי להתקרב לקהל הזה. שניהם משתדלים שלא לפגוע בליכודניקים, ובאופן כללי שומרים על קו ממלכתי ולא מספיק אגרסיבי מול נתניהו. הם יוצאים מנקודת הנחה שהליכודניקים אינם אוהבים שתוקפים את מפלגתם ומנהיגם. אבל מדובר בבלבול היוצרות. אופוזיציה צריכה לתקוף הכי חזק, כל יום וכל הזמן את מפלגת השלטון, אנשיה והנהגתה. בימים בהם יועצים פוליטיים המזוהים עם הליכוד נעצרים ע"י המשטרה, קמפיין האופוזיציה אינו צריך להתמקד רק בשחיתויות נתניהו אלא במפלגה היריבה בכלל. קמפיין "מושחתים נמאסתם" של מפלגת העבודה בראשות רבין ב-1992 הצליח, כי הוא הציג את הליכוד כמפלגה מושחתת ולא חס על הליכודניקים.

תפקידה של אופוזיציה, כל הזמן וביתר שאת בתקופה שכזו, הוא להעניק לציבור תחושה שיש אלטרנטיבה לשלטון, שיש מועמד אחר לראשות ממשלה בעל תפיסת עולם מגובשת, מדינית וכלכלית. לא מישהו שבורר את מילותיו בקפידה כי הוא מעוניין ללכוד ברשתו מצביעי ליכוד. כך למשל הצהיר גבאי השבוע ב"כנס כלכליסט" [4 בספטמבר]: "החזון שלי למפלגת העבודה הוא חזון של מפלגה שתהיה הבית של כל הישראלים: חילונים ודתיים, ערבים ויהודים, גברים ונשים, מזרחיים ואשכנזיים ומי שקצת ימין וקצת שמאל...". ככה לא נשמעת אלטרנטיבה לשלטון הימין.

האופוזיציה מפוצלת בין שתי מפלגות ראשיות, שמתחרות ביניהן בזמן שנתניהו ממשיך לשלוט בסדר היום באופן בלעדי כמעט. קשה להיזכר מתי גבאי או לפיד עשו כותרות משמעותיות, הובילו דיון או גרמו לנתניהו להגיב. למעשה גבאי עשה זאת לרגע, כשהפתיע ונבחר לראשות העבודה בחודש יולי, וכשהצטרף למפגינים מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה כמה ימים לאחר ניצחונו. דווקא שם הוא הביא עמו אנרגיה של החלפת שלטון. אך העניין הוא שגבאי בחר בהפגנה הלא נכונה: לא ראוי שראש מפלגה יצטרף למפגינים הטוענים שהיועץ המשפטי לממשלה מגן על ראש הממשלה. מעבר לכך, אופוזיציה בעלת עוצמה הייתה מייצרת בעצמה הפגנות ומחאות רחוב, ולא תופסת טרמפ על ההפגנה שמארגן מני נפתלי.

עניין הפיצול בשמאל-מרכז יהפוך לאקוטי יותר ויותר ככל שיתקרב מועד הבחירות הבאות. גבאי ולפיד יאלצו לריב ביניהם על קולות המחנה, ובמקביל לנהל מלחמה מול נתניהו או מול מחליפו. במצב כזה, גם בלי נתניהו הליכוד יוכל לנצח את הבחירות, אם מולו לא תעמוד אלטרנטיבה ברורה.

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x

Cookies help us deliver our services. By using them you accept our use of cookies. Learn more... X