נאומו של מנכ"ל ״בצלם״ חגי אלעד במועצת הביטחון של האו"ם (14 באוקטובר) חולל בשבוע שעבר סערה פוליטית בישראל. התגובות הנזעמות לנאום היו אמנם צפויות, אבל מה שתרם לעוצמתה של הסערה הציבורית היה גם העיתוי שבו נאמרו הדברים - יממה אחרי שבארגון אונסק״ו של האו״ם התקבלה החלטה המכחישה את הקשר של העם היהודי להר הבית ולכותל המערבי.
תגובות ראש הממשלה לנאום הצביעו בין השורות על התייחסות לפעילי בצלם כבוגדים, והתירו את דמם של פעילי ארגוני זכויות אדם בישראל. אך מעבר לזעם ולהתלהמות חסרת האחריות של נתניהו, נאומו של אלעד העלה את הסוגיות המרכזיות המעסיקות את החברה הישראלית ביחסה לארגונים אלה: האם ביקורת על הכיבוש והרחבת ההתנחלויות, מצד גורמים ישראלים בזירה הבינלאומית, הינה לגיטימית? האם בקרב הפעילים המרכזיים של הארגונים הללו היטשטשו ההגדרות של פעילות למען זכויות האדם, והם עברו למעשה לפעילות פוליטית מדינית? והאם הארגונים הללו משקיעים את מאמציהם בזירה הבינלאומית כי נואשו מהתקווה לחולל שינוי בדעת הקהל הישראלית?