ישראל פולס

מפלגת העבודה מפספסת את הקול הערבי

p
המחבר
בקצרה
רבים בקרב ערביי ישראל מוכנים למען התקווה לשינוי במצבם הכלכלי-חברתי להצביע למפלגת העבודה, אבל זו מתעלמת מהם כמו היו שקופים. כל שצריך הוא שנבחרי המפלגה יבואו לאום אל פאחם, טירה או טייבה, ויפתחו בדיאלוג עם מצביעים פוטנציאליים.

מפלגת העבודה בחרה נבחרת. הרשימה שנבחרה בפריימריז השבוע [13 בינואר] היא מגוונת, צעירה, חברתית, דינאמית, עם ייצוג מרשים של נשים ומועמד ערבי אחד, זוהיר בהלול, שאמור לשאת על כתפו את כל המגזר הערבי. מפלגת העבודה שריינה מקום ריאלי אחד בלבד למועמד שאינו יהודי. הרושם הוא  שמפלגת העבודה משוכנעת שחבל על הזמן ואין סיכוי להשיב אליה את המצביעים הערבים, שבעבר העניקו לה כשני מנדטים או יותר.

בחודשיים שנותרו עד הבחירות [17 במארס], נבחרי מפלגת העבודה יחרשו את ישראל לאורכה ולרוחבה, ינסו לחפש ולשכנע עוד ועוד "מאוכזבי ליכוד" להעניק להם את קולם, כי בלי קהלים חדשים אין ליצחק הרצוג וציפי לבני סיכוי לשבור את תקרת הזכוכית. הסקרים האחרונים מראים כי למפלגת העבודה יתרון קל על פני הליכוד, אבל גם אם אלה יהיו תוצאות אמת בקלפיות, זה לא יספיק כדי להרכיב את הממשלה הבאה. גוש הימין בישראל עדיין גדול משקלול הקולות של השמאל והמרכז, אפילו יחד עם הקולות הערבים.

גט הכריתות של ערביי ישראל עם מפלגת העבודה ועם המערכת הפוליטית הישראלית בכלל ניתן בבחירות 2001, אבל עד לבחירות ההן למפלגת העבודה היו סניפים פעילים ברחבי המגזר הערבי. אלה נעלמו ביום אחד, כשאהוד ברק, ראש הממשלה ויו"ר העבודה אז, נתפס בעיני רבים במגזר כאחראי הראשי להרג 13 מפגינים ערבים [אוקטובר 2000]. הסניפים נסגרו, המצביעים נעלמו ומפלגת העבודה התעסקה בצרותיה הרבות.

כ-14 שנים חלפו מאז, דור חדש גדל בערים ובכפרים הערבים, דור של צעירים החצויים בתחושתם לישראל. מצד אחד ייאוש ואדישות כלפי המערכת הפוליטית הישראלית, אך מצד שני רצון עז להשתלב בחברה הישראלית ולהיות חלק ממנה.

בשבוע שעבר [6 בינואר] פרסמתי מאמר בעקבות סיור שקיימתי בעיר אום אל פאחם. אדישותם של התושבים הערבים למפלגות ציוניות יהודיות ולמפלגות ערביות נובעת מתחושה שרווחת בקרב רובם, על פיה אף אחת מהן לא עשתה דבר לשיפור מצבם ולתיקון האפליה המתמשכת. יחד עם זאת, התחושה היא שערביי ישראל לא רואים עצמם חלק מריבונות אחרת, קרי פלסטין. 67 שנים בתוך החברה הישראלית עיצבו את המבנה החברתי הייחודי של ערביי ישראל. הם נטועים בישראל ויחד עם זאת תלושים. הם חלק בלתי נפרד ממנה וגם נטע זר. השאיפה הגדולה שלהם, כך נדמה, איננה להוות חלק מפלסטין ביום מן הימים, אלא להיות מקובלים ושווי זכויות בקרב הישראלים.

קיים רצון עז, בעיקר בקרב צעירים, שרבים מהם סיימו לימודים גבוהים באוניברסיטאות ובמכללות, שמישהו יבטיח להם תעסוקה הולמת ואפשרות לממש את ההשכלה שרכשו. את ההבטחה הזאת הם לא יכולים לקבל מהמפלגות הערביות או מחברי הכנסת הערבים. לא רק בגלל אובדן האמון בהם, אלא בעיקר בגלל התחושה שמדובר במפלגות קטנות, שגם אם יתאמצו מעל ומעבר לכוחן, הן לא יוכלו לשנות את מצבם. היחידות שיכולות להבטיח וגם לקיים, כך הם חשים, אלו הן המפלגות הגדולות. לכן זה הזמן של מפלגת העבודה לגייס קולות של צעירים ערבים, המשוועים לשינוי מהותי במצבם החברתי והכלכלי.

קמפיין הבחירות של מפלגת העבודה מתמקד בנושאים כלכליים-חברתיים, ומי כמו הצעירים הערבים, הסובלים מקיפוח ואפליה, יכול להתחבר לבשורה כלכלית חדשה. לכן, כל שצריך הוא שנציגי מפלגת העבודה לרבות נבחריה הצעירים יבואו לאום אל פאחם, טירה, טייבה, בקה אל גרביה וערים וכפרים אחרים, ויפתחו בדיאלוג עם מצביעים פוטנציאליים.

במפגשים כאלה נציגי המפלגה הטוענת לכתר יוכלו לשמוע על מצוקתם של ערביי ישראל ולהשמיע דברים המתיישבים עם האג'נדה הפוליטית של המפלגה. למשל, לומר לערביי ישראל המוטרדים, בקול רם, "אנחנו מתנגדים לחוק הלאום, ואם נגיע לשלטון נקבור את ההצעה המפלה הזאת קבורת חמור". אנשי מפלגת העבודה יופתעו לגלות כי כל זיק של תקווה עשוי להיענות בפתק בקלפי.

בינתיים מפלגת העבודה עסוקה בהשבת בוחרים יהודים שעזבו אותה לאורך השנים, והערכתי היא כי גם אם ימלאו הערבים את חובתם/זכותם להצביע, הם יעשו זאת בעיקר עבור המפלגות הערביות. ערביי ישראל נמנעו מלהצביע או הצביעו למפלגות ערביות מכיוון שחשו שאין להם אלטרנטיבה. זו הטעות של מפלגת העבודה.

בימים אלה נמשכים המגעים בין המפלגות הערביות להתמודדות ברשימה משותפת. למרות שברור לכולם, שאם הן חפצות לשרוד את העלאת אחוז החסימה עליהן להתאחד, הסכמות והבנות על איחוד לא הושגו עדיין וספק אם יושגו לפני הבחירות. את הסיבה לקושי להרכיב רשימה ערבית אחת מאוחדת היטיב לתאר שופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן, המשמש גם כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית. בדיון בעתירה נגד העלאת אחוז החסימה, אמר השופט ג'ובראן: "כופים על המגזר הערבי להתאחד ברשימה אחת. זו בעיה. יש כמה אידיאולוגיות, כמה השקפות עולם".

נראה כי יש בקרב ערביי ישראל רבים שלמען התקווה לשינוי במצבם מוכנים לתת צ'אנס נוסף למפלגת העבודה. אבל הרושם הוא שהמפלגה, שצריכה להילחם על כל קול וקול, ממשיכה להתעלם מערביי ישראל כמו היו שקופים.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: voters, palestinians, labor party, israeli arabs, israel, elections, arab sector, arab israelis

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept