הימנעותה של ניגריה בהצבעת מועצת הביטחון של האו"ם על ההצעה הפלסטינית (31 בדצמבר) זורה אור חדש על יחסי ישראל-ניגריה. אכן, שתי המדינות מטפחות קשר חזק ביניהן, אבל במובנים מסוימים היחסים הללו עודם צעירים יחסית ומפתיעים למדי.

עוד בשנות ה-60' נקטה ישראל במדיניות פעילה ויוזמת כלפי אפריקה, בניסיון לזכות בתמיכתן הדיפלומטית של מדינות כמו אתיופיה, קניה וחוף השנהב. ישראל הייתה פעילה גם בניגריה, שם יזמה והפעילה תוכניות בתחומי החקלאות, הבריאות, הטכנולוגיה ומערכות המים, אם כי באותה תקופה לא ראתה בניגריה שחקנית מפתח באפריקה. מלחמת יום הכיפורים ב-1973 חוללה קרע ביחסי ישראל-אפריקה, וניגריה בכלל זה. הקשרים עם ניגריה חודשו רק ב-1992, ערב החתימה על הסכמי אוסלו.

בזירת המסחר, לאורכו של העשור האחרון השתנתה גישתה של ישראל כלפי אפריקה בכלל וניגריה בפרט. כיום הדגש הוא פחות על תוכניות סיוע, ויותר על פרויקטים רב צדדיים של שיתוף פעולה בהשתתפותן של חברות ישראליות, במטרה לתגבר את הסחר הישראלי ואת הטכנולוגיות הישראליות.

בזירה המדינית, ולאור הבידוד הדיפלומטי המתרחב והולך, מגלה הדיפלומטיה הישראלית את אפריקה מחדש. הפעם ניתוח יחסי הכוחות המדיניים באפריקה הוא שונה, והיחסים עם ניגריה ניצבים ללא ספק בחזית המאמצים הדיפלומטיים של ישראל.