לנשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, נותרו חודשים ספורים בלבד בתפקיד. לא רק במערב, גם באיראן, ינשמו רבים לרווחה כשיירד מבימת הנשיאות לאחר הבחירות שיתקיימו ב־14 ביוני 2013.
מוכרת לי הגישה, שגם מצאה את ביטויה לא אחת באתר זה, כאילו נשיא איראן היה "טוב ליהודים". על פי אותה גישה, דמותו הפונדמנטליסטית והתבטאויותיו האנטישמיות היוו נכס אסטרטגי-הסברתי עבור ישראל, כדי לגייס את הקהילה הבינלאומית נגד הגרעין האיראני. אני חולק עליה. אחמדינג'אד הציב את פרויקט הגרעין בראש סדר העדיפויות הלאומי האיראני. הוא זה שיצר את הדינמיקה, על-פיה כל ויתור הוא כניעה, כל פשרה היא חולשה. המצב כעת הוא שכל מועמד שירצה להיכנס לנעליו של הנשיא היוצא, ייאלץ לשחק באותם כלי משחק נפיצים שהעמיד אחמדינג'אד על הלוח. במילים אחרות, אחמדינג'אד הניח את האקדח הגרעיני הטעון על שולחנו של הנשיא הבא, ואילץ אותו - עוד לפני שנבחר - לבחור בין שתי חלופות רעות: להמשיך קדימה בפרוייקט ולקומם את העולם נגדך, או לנצור את התכנית הגרעינית ולהיחשב לפחדן ולכנוע.
