השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם

כשם שהגוש הלאומני-חרדי לא ניצח גם בסבב השלישי של הבחירות, כך גם השמאל הציוני לא נעלם. הימין איננו יכול להקים ממשלה משלו, שתערער את שלטון החוק בישראל, תהפוך את הממשלה והכנסת למקלט לעבריינים, ותבעט בחוק הבינלאומי בגיבויו המפוקפק של נשיא ארה"ב בחודשי כהונתו האחרונים. עכשיו, במקרה הטוב מבחינת בנימין נתניהו, אולי תקום ממשלת "אחדות לאומית", העדיפה על סבב בחירות רביעי, ואשר יתרונה (ואסונה) העיקרי יהיה בלימת יוזמות הדדית.

העובדה שהחיבור המשולש בין מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ, מרצ בראשות ניצן הורוביץ וגשר בראשות אורלי לוי אבוקסיס, לא זכה ביותר משבעה מנדטים, רחוקה מאוד מלהוכיח כי השמאל הציוני סיים את תפקידו, וכי מעכשיו ישראל היא מדינה ימנית שאינה מעוניינת בשלום עם שכנותיה. החלוקה בין ימין לשמאל, או בין שמרנים לליברלים, קיימת בכל דמוקרטיה, גם כאשר המסגרות משתנות.

האם בצרפת אין יותר סוציאל דמוקרטים, משום שרובם הגדול הצביע עבור מפלגתו החלולה למדי של עמנואל מקרון? בוודאי שיש. סביר להניח שבבחירות הבאות או באלו שאחריהן תסיים המפלגה הזו את תפקידה ובמקומה יחזרו אנשי המרכז-שמאל למפלגות הוותיקות שהצטמקו, או שתימצא מפלגה חדשה בעלת נטיות של מרכז-שמאל, אשר תמשוך את תשומת ליבם.

הדבר החשוב ביותר הוא לספק ריגוש לבוחרים, לשכנע אותם שהצבעה עבור מפלגה מסוימת תביא עמה את השינוי שהם מייחלים לו וכי האישיות העומדת בראשה ראויה לאמונם. זה איננו קל כאשר מדובר במפלגות ותיקות. מרצ השיגה 12 מנדטים  בבחירות 1992 על רקע ההתרגשות והסקרנות שנוצרו בחיבור בין רצ, מפ"ם ושינוי. כבר בבחירות שלאחר מכן ירדה מרצ לתשעה מנדטים, שינוי נפרדה מהחיבור, ומרצ נעה ברוב מערכות הבחירות הבאות בין שלושה לשישה מושבים. היא שמרה על ייחודה, הן בנכונותה להציג עמדות שלום ברורות והן במאבקה על שוויון אזרחי וזכויות אדם בישראל, והיא נותרה אטרקטיבית במיוחד למצביעים בעלי מאפיינים של מעמד בינוני והשכלה גבוהה.