בשפת האסטרטגים ועורכי הסקרים, התופעה נקראת "העייפות מביבי" (Bibi fatigue). היא לא רלוונטית למחצית הציבור הישראלי שמתעבת את בנימין נתניהו, אלא דווקא למחצית השנייה, של אוהדיו או אלה הרואים בו ראש ממשלה טוב. היא מתאפיינת בהכרה ההולכת וזוחלת לתודעתם של המצביעים הללו, שאינם נמנים עם הגרעין הקשה של הביביסטים, שנתניהו מיצה. הם התעייפו מהקקופוניה הבלתי פוסקת סביבו, מהרעש האינסופי שמקימים הוא ותומכיו, מהרפש המוטל לכל עבר ופולחן האישיות המוגזם המקיף אותו. חלק מהם עוד אינם מודים בזה בקול רם, אבל הם בשלים לראש ממשלה חדש. לא בלי חששות, לא בלי פרפרים בבטן, אבל כן, מבחינתם הגיע הזמן לנסות משהו אחר.
בדיוק נגד התופעה הזו נלחם בימים אלה בנימין נתניהו. היחיד שלעולם לא יסבול מ"עייפות ביבי", הוא ביבי. לא רק שהוא לא עייף, בגיל 70 הוא חורש את ישראל בקצב רצחני. בניגוד לשני הקמפיינים הקודמים שלו, שהתמקדו בפעילות רשת אינטנסיבית, סרטוני פייסבוק ושידורים חיים ברשת סביב השעון, הפעם נתניהו החליט לצאת מהרשת ולחזור למקורות. כלומר, לשטח. להפיח רוח חיים במחנהו, שהראה סימני דעיכה. להפיץ אופטימיות. לשכנע את תומכיו שהמשימה הניצבת בפניו אפשרית.
