האם ה-17 בספטמבר יירשם כנקודת מפנה היסטורית?
בבחינה של תוצאות ההצבעה בקלפי במתנ"ס באבן יהודה מול התפלגות הקולות ביישוב כולו, קשה לנחש שמדובר באותה משבצת גיאוגרפית קטנה. לממשלת גנץ-לפיד, אם תקום, מצפה מלאכה קשה של איחוי השסעים שנתניהו קרע בעם.
חוסר השקט ניכר היה בפניה של האישה בשמלה האדומה, שהחזיקה בידה האחת את אמה הישישה ובידה השנייה טלפון נייד מחובר לאוזניות. היא הייתה הבאה בתור בכניסה לקלפי 1.1 במרכז הקהילתי של העיירה אבן יהודה בת כ-14 אלף התושבים. "תעזרי לי", היא התחננה לבת שיחתה, "בעוד רגע אני נכנסת לקלפי ואני לא יודעת למי להצביע". הסדרן דחק בה בנימוס לסיים את השיחה ולהיכנס לאולם. "בסדר, בסדר", משכה האישה בכתפיה, "רציתי להצביע לביבי, אבל הבנות שלי מכריחות (אותי) להצביע גנץ". אורח לשעה מכוכב אחר שהיה מאזין לשיחה, היה מתרשם שהוא נקלע לבחירות אישיות לראשות הממשלה או לנשיאות. זה נתניהו או גנץ, זה ללכת על בטוח ולהצביע בעד הברנש המושחת והמוכר, או לנסות את הברנש הנקי אך חסר הניסיון בפוליטיקה.
רוכל הפירות בשוק נתניה שניסה לשכנע את חברו "לתת צ'אנס לגנץ", שאל "מה אתה מעדיף, אפרסק בוסר או אפרסק רקוב?". צעירה שבחרה פירות מהדוכן הפטירה, "בטח בוסר. הוא יכול להבשיל. רקוב הולך לפח הזבל".
התיקו המסתמן בין הגושים אינו ביטוי אלקטורלי של הבדלים אידיאולוגיים בין מחנה ארץ ישראל השלמה למחנה השלום. בבחירות האלה, איש לא דיבר על הכיבוש. בתור לקלפי לא נשמעו ויכוחים בעד ונגד המדיניות הכלכלית של הממשלה. אפילו הידיעה המצמררת על החלטתו של נתניהו לפתוח במלחמה בעזה מבלי להיוועץ בצמרת הביטחונית ולכנס את הקבינט הביטחוני, אשר סוכלה ברגע האחרון על ידי היועץ המשפטי לממשלה – לא זעזעה את אמות הסיפים.
