ישראל פולס

ההחמצה של השמאל: השלום נעלם משיח הבחירות

p
המחבר
בקצרה
למפלגות השמאל-מרכז ניתנה השבוע הזדמנות להחזיר לסדר היום את פתרון שתי המדינות כאנטי-תזה לחזון הסיפוח של הימין, אבל הפחד המשתק מדיון על הסכם אוסלו מאפשר לנתניהו לנכס לעצמו את כל הישגיהם של רבין ופרס.

הדעה שרווחה במערכת הבחירות לכנסת ה-21 [אפריל 2019] הייתה שהמכשול המרכזי, אם לא היחיד, בפני ניצחון נוסף של הליכוד בראשות בנימין נתניהו הוא פרשיות השחיתות שמקיפות את ראש הממשלה. ההערכה-התקווה בקרב מתנגדיו, מהשמאל הקיצוני ועד הימין הליברלי, הייתה שהגילויים היום-יומיים כמעט על התנהלותה המושחתת (לכאורה) של משפחת נתניהו יכריעו את הכף. ההנחה הזאת לא עמדה במבחן התוצאה של בחירות אפריל. אם לוקחים בחשבון שרוב הישראלים שנתנו את קולם לישראל ביתנו רצו שהיא תצטרף לממשלת נתניהו, הרי שמנהיג המפלגה אביגדור ליברמן שלף את הניצחון מבין שיניו של נתניהו.  

אין זה מקרה שהפעם השחיתות האישית והמשפחתית ירדה למקום נמוך יותר בסדר היום של הבחירות. מתברר שהאפשרות שראש הממשלה יועמד למשפט, יורשע ויישלח לכלא, לא רק שאינה מרחיקה מנתניהו את מעריציו, אלא מחזקת אותם. כמו חברי כתות מיסטיות שדבקים בגורו שלהם, על אף שהתגלה כי הוא נוכל שחי על חשבונם, ונחלצים לעזרתו. נתניהו הוא בעיניהם מנהיג יחיד בדורו, מדינאי-על, מר ביטחון, כלכלן צמרת, מצביא שהפך את ישראל לאימפריה.

כמו מתנגדיו של נתניהו, גם תומכיו מבינים שרוב של 61 מנדטים בכנסת הבאה נועד לספק לנתניהו חסינות משחיתות. אך פרשיות השחיתות נהפכו לחרב פיפיות פוליטית. מצד אחד הן מרחיקות מהליכוד ומשותפיו אזרחים ואזרחיות, הסולדים מתאוות הבצע של ראש הממשלה ומהמעשים המגונים שהוא עושה בשומרי הסף. מהצד האחר, מעריציו ינהרו לקלפיות כדי להציל את המנהיג חסר התחליף מידי השמאלנים והערבים, כנופיית זייפני בחירות, כביכול, המבקשת להשמיד  את המדינה. לפי הסקרים האחרונים, שמראים עליה במספר המנדטים של הרשימה המשותפת, הנסיון להבקיע את "חוק המצלמות", עשוי להנהיר יותר את הציבור הערבי לקלפיות, ולהפוך את החוק המעוות הזה לגול עצמי.

במקביל למאמץ לצייר אותו כקורבן לרדיפה מצד ה"אליטה", שמבקשת "להדיח ראש ממשלה מכהן", נתניהו הצליח פעם נוספת להעלות לראש סדר היום את "האיום האיראני" ועמו, איך לא, את יחסיו המיוחדים עם הנשיא טראמפ, משמיד הסכם הגרעין עם איראן, מעביר השגרירות לירושלים וידיד רמת הגולן.

למזלו של נתניהו, הפגישה המתבשלת בין טראמפ לנשיא רוחאני בניו יורק אמורה להתקיים לאחר הבחירות. כך או כך, החיזור של טראמפ אחרי הנשיא רוחאני ופיטוריו של היועץ הנץ ג'ון בולטון, טומנים בחובם הזדמנות נדירה למפלגות המרכז-שמאל, להסיר את גולת הכותרת מראשו של נתניהו ולגזוז את מחלפותיו. אבל, במגירות של כחול לבן ושל שותפיה משמאל אין תוכניות מדיניות שונות מאלה של נתניהו. בני גנץ וחבריו לא מרשים לעצמם לומר מילה וחצי מילת ביקורת על נשיא ארצות הברית לגבי איראן וביחס למדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. הם גם לא מעיזים להכריז בקול גדול שנתניהו הימר על מלך עירום מהשקפת עולם, מאמות מידה מוסריות וממדיניות סדורה. אחרי הכל, אם גנץ יהיה ראש הממשלה הבא, טראמפ הוא זה שיחכה לו בבית הלבן, לפחות עד ראשית 2021

כדי להסיח את הדעת מהמבוכה בזירה האיראנית-אמריקאית, ניסה נתניהו להעתיק את סדר היום לגדה המערבית ("יהודה ושומרון"). זו הייתה אחת המטרות של "ההצהרה הדרמטית" על כוונתו לספח את בקעת הירדן [10 בספטמבר]. גם במקרה הזה, כחול לבן לא יכלה לערער על דברי נתניהו או למתוח עליו ביקורת, שהרי אנשיה עצמם טרחו לרדת עד לבקעה עוד קודם, כדי להכריז משם שהאזור הזה יישאר לעד בשליטת ישראל. לא נותר להם אלא לחגוג על התמונות של נתניהו מוברח מאספת בחירות באשדוד, לצהלתם של החמאס והג'יהאד האסלאמי.

ב-13 בספטמבר, יום השנה ה-26 להסכם אוסלו, ניתנה לאופוזיציה שעת כושר להחזיר לסדר היום את פרדיגמת שתי המדינות, שנועדה לשמור על צביונה הדמוקרטי והיהודי של המדינה, וזאת כאנטי-תזה לחזון הסיפוח של הימין שכבר העלה את ישראל על מסלול האפרטהייד. הצלחתו של הימין להפוך אותו לשם נרדף ל"טרור", "אינתיפאדה" או "אסון", הוציאה את הסכם אוסלו ואת תרומתו לביטחונם של אזרחי ישראל מהשיח הפוליטי. גם במערכת הבחירות הזאת האופוזיציה לא התאמצה לספר לציבור שאותו שטח C, שנתניהו ונפתלי בנט מבטיחים לספח, בא לעולם בהסכם אוסלו.

הזיכרון הקצר של הבריות והפחד המשתק מדיון על הסכם אוסלו, מאפשרים לנתניהו לנכס לעצמו את כל הישגיהם של יצחק רבין ושמעון פרס: הקמת הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה, ששיתוף הפעולה הביטחוני עמם מתקיים עד היום, חרף הקיפאון המדיני והסיפוח הזוחל; השלום עם ירדן; דעיכת החרם הערבי; זרם של השקעות זרות; פריחת היחסים עם מדינות המפרץ ועם רוסיה, סין והודו. החתימה על ההסכם עם הפלסטינים ב-13 בספטמבר 1993 אף סללה את הדרך  ליוזמת השלום ההיסטורית של הליגה הערבית במארס 2002.

במשך שנים ארוכות, השאלה המרכזית שהעסיקה בערבי בחירות את רוב בעלי העניין במצבה של מדינת ישראל ובעתידה, הייתה כיצד תוצאותיהן ישפיעו על "התהליך המדיני". היש סיכוי שאזרחי ואזרחיות ישראל יבחרו כנסת שתתייחס ליוזמה הערבית ותושיט יד לשלום עם השכנים? במערכת הבחירות לכנסת ה-22, כמו באלה שהתקיימו לפני חמישה חדשים, הסוגיות הגורליות הללו פינו את מקומן לשיח רדוד, עתיר יצרים וחף מיצירתיות. ולא אמרנו כלום על מערכות הבריאות והרווחה הקורסות, הידרדרות רמת החינוך והפערים המתמשכים בין עשירים לעניים, יהודים לערבים, מרכז לפריפריה. למי יש ראש להבלים כאלה, כשהטלוויזיה מספקת כל יום סיפור חדש ממשכנו של ראש הממשלה ברחוב בלפור?

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept