הסתיימה שביתת אסירי חמאס: אז מי ניצח?
מבחינת אסירי חמאס, הם השיגו את מה שביקשו – קשר טלפוני עם בני משפחותיהם. מבחינת נתניהו, הוא הסיר מוקש ענק בדרך להשגת הסדרה בעזה עוד לפני השבעת ממשלתו החדשה, אך לא נתפס כמי שנכנע לאסירים.
ביום שני השבוע [15 באפריל] הסתיימה שביתת הרעב של אסירי חמאס. כל צד יכול לראות בהסכם הישג.
ישראל הסכימה להתקין טלפונים ציבוריים באגפי בתי הכלא, שיהיו תחת האזנה, ובכך לאפשר לאסירים לשוחח עם קרובי משפחתם, אך לא תסיר את משבשי הקליטה הסלולרית שהתקינה המונעים שימוש במכשירי הטלפון המוברחים לאסירים.
מבחינת אסירי חמאס, הם השיגו את מה שביקשו – קשר טלפוני עם בני משפחותיהם. אם זה לא ייעשה בטלפונים סלולריים מוברחים שהוסתרו בכל מיני דרכים כדי שלא יימצאו בבדיקות פתע, זה ייעשה כעת בטלפונים ציבוריים בהסכמת ישראל.
הכל החל בחודש ינואר [2019], עם החלטתו השנויה במחלוקת של השר גלעד ארדן להחמיר את תנאי כליאתם של האסירים הביטחוניים. חודש אחר כך יצא לדרך פיילוט בשני בתי כלא, קציעות ורמון, של מיסוך סלולרי. בהנהלת שירות בתי הסוהר לא התנגדו למהלך המאוד הגיוני – למנוע מאסירים ביטחוניים להשתמש בטלפונים מוברחים, אך סברו כי זו לא העת למהלך כזה, נוכח מערכת הבחירות בישראל והניסיון להגיע להסדרה בעזה. גם במערכת הביטחון סברו שמלחמתו של השר אולי צודקת אך לא חכמה במיוחד, וכי הטלפונים המוברחים אינם מהווים סכנה לביטחונה של מדינת ישראל. בשב"ס ובשב"כ לא יודו בכך באופן פומבי, אך יש לשער שרוב הטלפונים המוברחים לבתי הכלא (מדובר כנראה בכמה עשרות בלבד) מוכרים וידועים למערכת הביטחון. הטלפונים האלה שימשו בעיקר לשמירת קשר של האסירים עם בני משפחותיהם – הקשר היחיד הקיים מאז החליטה ישראל לעצור את ביקורי המשפחות מעזה בבתי הכלא.
