המסר העיקרי, ובמידה רבה – היחיד, שמשדר הליכוד ובנימין נתניהו בראשו הוא שלנתניהו אין תחליף. הוא, כביכול, המנהיג המנוסה, הוא האיש המוכר ביותר בישראל, הוא נפגש עם מנהיגי העולם והצליח ליצור עם חלקם יחסים טובים, הוא מתמרן בין מזרח למערב ומבטיח בכך את האינטרסים הישראליים, והוא גם מצליח להקים את המזרח התיכון החדש שעליו חלם שמעון פרס בלי לשלם את מחיר הוויתור הטריטוריאלי בגדה המערבית וברמת הגולן שאותו היו מוכנים לשלם קודמיו. המסר הבלתי מפורש הוא: גם אם יוגש נגדו כתב אישום בגין לקיחת שוחד והפרת אמונים וגם אם יוחל בהליך המשפטי ארוך – עדיין עדיף נתניהו על פני כל המתיימרים להחליפו.
אלא שדווקא לקראת הבחירות מתקשה נתניהו, יותר ויותר, לשמר את התדמית הזו. המאמץ המרכזי שלו בשנים האחרונות היה סילוק צבא איראן מאדמת סוריה; לא צמצום מספר החיילים ולא הרחקתם מהגבול הישראלי אלא הפסקה מוחלטת של הנוכחות הסורית שם. לא ברור האם האמין כי יוכל לעשות באמצעות ידידותו, כביכול, עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, או בזכות לחץ אמריקאי; בדצמבר האחרון [2018] פורסם כי הוא מנע הגעה להבנה כוללת לגבי סוריה, שאמורה הייתה להביא ליציאת הצבא האמריקאי והצבא האיראני ממדינה זו כסוג של עסקת חבילה. אם נכון הדבר – קשה להבין מה היה המניע שלו לטרפד מהלך שכזה. על כל פנים הוא לא הצליח למנוע את הכרזת טראמפ על יציאתו מסוריה, הוא איננו מצליח להוציא את האיראנים מסוריה והוא לא הצליח למנוע את הצטיידות צבא סוריה בטילי קרקע-אוויר רוסיים מסוג 300S-, שהם בעייתיים מאוד מבחינתה של ישראל. נוכח שורת הכישלונות החמורים הללו, מסתפק נתניהו בהדלפות פתטיות על הפצצות ישראליות בסוריה, למורת רוחה של מערכת הביטחון המעדיפה לשמור על עמימות מבצעית.
