במאמץ לסכל את המחאה נגד חוק הלאום, הציע ראש הממשלה בנימין נתניהו לקדם חוק מיוחד ש"יוקיר את תרומתה של העדה הדרוזית למדינת ישראל בבניין הארץ, בחיזוק הביטחון ובעיצוב פני החברה הישראלית כחברה שוויונית ומגוונת". ביקור אקראי באתר בנייה מגלה כי תרומתו של המיעוט הערבי לבנין הארץ אינה נופלת מזו של העדה הדרוזית. זה המצב גם בחדרי המנתחים בבתי החולים או בדלפקי בתי המרקחת. המיעוט הדרוזי המונה כ-120 אלף נפש (בנוסף ל-20 אלף תושבי הגולן שאינם אזרחים ישראלים), בטל בשישים לעומת האוכלוסייה הערבית, המוסלמית והנוצרית, המהווה כחמישית מתושבי ישראל. מטבע הדברים, תרומתם היחסית של ערביי ישראל לעיצוב עולם התרבות, הכלכלה והמדע, משמעותית יותר מזו של השכנים הדרוזים.
נותרנו אפוא עם תרומתם העודפת של הדרוזים "לחיזוק הביטחון". בתחום הזה, של השירות הצבאי, ידם של הדרוזים (והצ'רקסים) על העליונה. זה הגורם שהוציא לכיכר העיר במוצאי שבת (4 באוגוסט) גנרלים, ראשי שב"כ ומוסד, והותיר את ערביי ישראל בשוליה. שום חוק שמפלה לרעה אזרחים מוסלמים ונוצרים שלא שירתו בצה"ל, או מאיים על ארגוני זכויות אדם, לא זעזע את החברה הישראלית כמו הפגיעה באתוס של "אחוות לוחמים" ו"אחים לנשק". גם לאחר 71 שנות קיומה ו-51 שנות כיבוש, לשכת הגיוס נותרה שער הכניסה הראשי למרחבי הישראליות. פוליטיקאים קבעו עליו את השלט הפופוליסטי "שוויון בנטל". הערבים, כמו החרדים, נשים דרוזיות וסרבני מצפון מצאו את עצמם מחוץ לגדר.