בנאומו המוקלט ששודר בטקס חנוכת השגרירות האמריקאית בירושלים ב-14 במאי אמר נשיא ארה״ב דונלד טראמפ, כי "ארצות הברית נותרה מחויבת לחלוטין לסייע בהשגת הסכם שלום בר-קיימא". את אנשי מחנה השלום הישראלי המצומק, ההכרזה הזאת כלל לא עודדה. בסוף השבוע דיווחה סוכנות הידיעות אי-פי, כי הממשל האמריקאי מתכנן להציג בחודש הבא את תוכנית השלום שלו. במחנות הפליטים הפלסטינים הידיעה הזאת לא עוררה התרגשות רבה.
המחאה בגבול רצועת עזה, בכותרת "צעדת השיבה הגדולה", הציבה את בעיית פליטי 48׳ בראש השיח הציבורי. תוכנית שלום, ועל אחת וכמה "עסקת המאה", אינה יכולה לפסוח על סוגיית זכות השיבה שלהם. אם לגבי שאר נושאי הליבה (גבולות, ירושלים, התנחלויות וביטחון) ניתן אולי לגשר על הפערים בין הצדדים, זכות השיבה נחשבת לסדין אדום גם בעיני רוב אנשי השמאל הציוני. המראות של רבבות פלסטינים מסתערים על הגדר כשבידיהם דגלי פלסטין אישרו לכאורה את טיעון הדגל של הימין, כי ויתור על השטחים שנכבשו ב-67׳ לא יביא מזור לסכסוך עם הפלסטינים.
הטקסט הבא, שתושבת עזה רנה שוביר פרסמה באתר We Are Not Numbers ושתורגם לעברית באתר "שיחה מקומית", יכול כביכול לאשר זאת.
שוביר מספרת כי ביום האדמה הפלסטיני, 30 במארס, היא הצטרפה עם בני משפחתה לצעדה ליד הגבול עם ״פלסטין הכבושה״. היא התחייבה שכל יום, עד 15 במאי, יום השנה לנכבה, "נתיישב ליד הגבול כדי להזכיר לעולם שיש לנו זכות לחזור הביתה... כולם היו מאוחדים שם תחת דגל אחד ומוטו אחד: יש לנו זכות לחזור למולדת ההיסטורית של הפלסטינים. תחושת האחדות הרחבה הזו חסרה זה זמן רב, במיוחד בעזה... לאיש מאתנו אין משהו יקר להפסיד יותר ממה שכבר הפסדנו – את ביתנו".
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
