דילוג לתוכן העיקרי

צה"ל מתריע מהתפרצות אלימה ביהודה ושומרון

לא רק עזה רותחת: הערכת המודיעין השנתית של צה"ל מתריעה מאינתיפאדה אלימה בשטחי הגדה כאשר הגורמים המתסיסים מתחזקים והגורמים המרסנים נחלשים. האם נתניהו ילך על תהליך מדיני כלשהו רק כדי להרגיע את הרחוב וההנהגה הפלסטיניים?
RTX3H6C9.jpg

בשנים האחרונות התבססה הנחת עבודה במערכת הביטחון הישראלית, לפיה אין בקרב הציבור הפלסטיני בשטחים אנרגיה שלילית שיכולה להוביל להתפרצות של אלימות עממית בסגנון האינתיפאדה הראשונה או השנייה. הגורמים המרסנים שפועלים נגד אפשרות כזו היו יציבים: שלטונו של אבו מאזן, המתנגד בבסיסו לשימוש באלימות; התעצמותם של מנגנוני הביטחון הפלסטינים, האוכפים את החוק והסדר ברחבי השטחים; ובעיקר השארת ה"תנזים", הארגון הפלסטיני החמוש הגדול ביותר, מחוץ למעגל האלימות ובשליטה וריסון מצדו של אבו מאזן.

בחודשים האחרונים השתנתה הנחת העבודה הזו באופן מהותי. אגף המודיעין של צה"ל והעומד בראשו, אלוף הרצי הלוי, הגישו לקבינט לפני מספר חודשים התרעה אסטרטגית על אפשרות להתפרצות אלימה כוללת בזירה הפלסטינית. ההתראה הזו הופיעה שוב השבוע, בהערכת המודיעין השנתית שנמסרה לכתבים הצבאיים.

לאחר שנים בהן שיננו ראשי זרועות הביטחון והמודיעין הישראלים כי "הגורמים המייצבים והמרסנים" בזירה הפלסטינית חזקים בהרבה מהגורמים המתסיסים, עושה רושם שהעניין מתהפך לנגד עינינו. זה קורה לאט, זה הפיך, אבל אי אפשר להכחיש עוד כי החשש מאינתיפאדה שלישית אמיתית או מסבב אלים נוסף בין ישראל לרצועת עזה קונה לעצמו אחיזה ממשית בדרגי ההערכה הישראלים.

על פניו, הסיבה המרכזית להתפרצות אלימה כזו רובצת עדיין ברצועת עזה. המצב ההומניטרי ההולך ומתדרדר ברצועה, פלוס השלמתו הקרובה של המכשול הקרקעי העצום שישראל חופרת סביבה, שינטרל כמעט לגמרי את איום המנהרות, מדליק את כל נורות האזהרה בצד הישראלי. המתריע הראשי אל מול המצב בעזה היה ונשאר מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף יואב (פולי) מרדכי.

אבל השנה [2017], בניגוד לשנים קודמות, לא רק עזה נכללת ברשימת ההתראות. גם הגדה המערבית, או יהודה ושומרון בפי הישראלים, מועדת לפורענות. זאת, בניגוד לשנים האחרונות. דווקא לאחר שנדמה כי גל טרור היחידים/סכינאים נבלם, הדאגה בצד הישראלי רק מתגברת. לא הפיגוע הקשה שאירע בהר אדר ביום שלישי בבוקר [26 בספטמבר] מדאיג את מערכת הביטחון הישראלית. אותו פיגוע, שבוצע על ידי פלסטיני שעבד במשך שנים ביישוב הישראלי בו ביצע את הפיגוע, נתפס כנקודתי וחריג. הבעיה היא עם הכוחות שמבעבעים מתחת לפני השטח.

ההתרעה הישראלית עוסקת גם באבו מאזן. מחמוד עבאס, היו"ר הנצחי של הרשות הפלסטינית, הוא נכון להיום הפיל שבאמצע החדר הישראלי-פלסטיני. הוא כבר בן  82 וחצי, בריאותו רופפת, מצב רוחו שפוף, האופק המדיני שלו צר והאופציות שלו הולכות ונסגרות. בישראל, על שלל גופי המודיעין, המומחים והיכולות, איש אינו יודע איך ייראה היום שאחריו. ככל הידוע, הדיונים המעטים שהתקיימו בסוגיה הזו עד היום, היו דלים ונטולי פואנטה. לאף אחד בישראל אין מושג מי ייכנס לנעליו של אבו מאזן, האם הרשות הפלסטינית תתפרק ותתדרדר לכאוס, מי או מה ישתלט על השטח וימלא את הוואקום כשהבלתי נמנע יקרה.

אבל לא רק מ"היום שאחרי" מודאגים בישראל. גם "היום שלפני" מעורר תהיות וקושיות בלתי פתירות רבות. הכוונה היא לישורת האחרונה של המנהיג הפלסטיני הקשיש, כלומר לימים אלה ממש. ככל שהזמן חולף, אומרים גורמי הערכה ישראלים, כך הולכת העזתו של המנהיג הפלסטיני וגוברת. כבר אין לו ממה לפחד ואין לו מה להפסיד. כל החישובים והשיקולים של פעם מתפוגגים. כל מה שיקרה עכשיו, מיועד ליצירת מורשת. במצב דברים כזה, אבו מאזן עלול, על פי גורמים ישראלים, לאבד את שיקול דעתו, אולי גם את קור רוחו, לאזור אומץ או פשוט לאבד עניין. כל ניחוש אפשרי.

החשש העיקרי בישראל הוא מאפשרות של גיוס התנזים לטובת מעגל האלימות נגד ישראל. השקט הכמעט מוחלט בשטחי הגדה המערבית בשנים האחרונות, בהתעלם מטרור היחידים שפרץ לפני כשנתיים [ספטמבר 2015], מיוחס לעבודתם של המנגנונים הפלסטינים וליציאתו של התנזים מהמשחק. הוראה אחת מהמוקטעה עלולה להחזיר את התנזים, שהדליק את האינתיפאדה השנייה, למעגל האלימות. זהו תרחיש האימים המטריד ביותר את ישראל בתקופה הקרובה. באמ"ן וגם בשב"כ מודים שלא מדובר בתרחיש סביר אלא במה שמכונה בישראל "תרחיש קיצון", אבל במזרח התיכון יש לתרחישים קיצונים מהסוג הזה נטייה להתגשם בעיתוי הכי פחות נוח.

לכל זה צריך להוסיף את העובדה שצוות השלום של הנשיא טראמפ ממשיך לגרור רגליים באזור ולא מספק את הסחורה שהפלסטינים מצפים לקבל. למרות הבטחותיו המחודשות של הנשיא, שהוא נחוש להציג תכנית שלום בקרוב, דומה שברמאללה אף אחד לא באמת השתכנע. לאחר תקופת אופוריה קצרה, הבינו החברים במוקטעה שטראמפ לא יביא להם את מה שאובמה, בוש וקלינטון לא הביאו.

בישראל, לעומת זאת, דילמה: מצד אחד, נתניהו לא באמת מעוניין בחידוש תהליך השלום וביוזמת שלום נשיאותית כלשהי. מצד שני, יוזמה כזו יכולה להרגיע את הרחוב הפלסטיני וגם את ההנהגה הפלסטינית, לפחות באופן זמני. מכיוון שנתניהו הוא אשף המשחק על זמן לאורך ההיסטוריה כולה, יכול להיות שבסופו של דבר זו תהיה האופציה המועדפת עבורו.

More from Ben Caspit

Recommended Articles