הרצוג היה צריך לדעת – ברגע האמת נתניהו תמיד בורח

מי שמנסה לפצח את דמותו האמיתית של בנימין נתניהו צריך להתעמק בפרסומים ופרטי המידע שדלפו במהלך השנה האחרונה [2016] סביב המשא ומתן האינסופי בינו לבין יצחק הרצוג לכינון ממשלת אחדות בישראל.

כניסת המחנה הציוני של הרצוג לממשלת נתניהו אמורה הייתה להתבצע תוך כדי מהלך דרמטי של חידוש התהליך המדיני, כינון יוזמת שלום אזורית והצטרפות מדינות ערב הפרגמטיות מהגוש הסוני לתהליך עצמו בפסגה מתוקשרת. פרטים ראשונים על המשא ומתן הזה התפרסמו גם כאן בהזדמנויות שונות.

הפרסום של ברק רביד ב"הארץ" ביום ראשון [5 במארס] משלים את הפאזל המרתק הזה, בו כיכבו שלא בטובתם, בנוסף לנתניהו והרצוג גם אישים כג'ון קרי, שר החוץ האמריקאי; נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי, עבדאללה מלך ירדן, שליטי סעודיה, איחוד האמירויות ונסיכויות מפרץ נוספות, טוני בלייר לשעבר ראש ממשלת בריטניה, המיליארדר הישראלי-אמריקאי ארנון מילצ'ן, גורמים באיחוד האירופי; ועוד אינספור מתווכים ושליחים מטעם עצמם.

שני אנשים סקפטיים ליוו את התהליך למלוא אורכו: נשיא ארה"ב ברק אובמה ויו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן). אף אחד משניהם לא האמין שייצא משהו אמיתי מההתרוצצות הזו.

נתניהו הפעיל את המערכת הבינלאומית העצומה הזו בשני מסלולים נפרדים: "המסלול הגדול" נוהל בידי קרי, שהמשיך לקוות עד הרגע האחרון. המסלול הצנוע יותר התנהל בין נתניהו, הרצוג ונשיא מצרים סיסי, בהשתתפות נמרצת של בלייר ומילצ'ן מאחורי הקלעים.

שני המסלולים לא סתרו זה את זה, אלא התנהלו במקביל. בשניהם דובר על ועידה בינלאומית דרמטית והודעה על חידוש תהליך השלום. אצל קרי, אמור היה נתניהו להתחייב לעקרונות הסדר קבע וללכת רחוק יותר מבחינה פוליטית ומדינית, מה שהיה מאפשר לאישים בכירים ממדינות ערב, בדרג של שרי חוץ, להצטרף פומבית לאירוע. אצל סיסי, נתניהו לקח הרבה פחות סיכונים, וקיבל גם פחות פינוקים: הוא אמור היה לטוס בחשאי לקהיר, לכנס שם מסיבת עיתונאים מפתיעה עם סיסי, בנוכחות המלך עבדאללה ונציגות זוטרה יותר של סעודיה והמפרציות, כנראה בדרג של שגריר מקומי או תת שר חוץ. במסיבת העיתונאים היו כולם אמורים לחייך ולהכריז על חידוש המשא ומתן בשני ערוצים: ישראלי-פלסטיני, וישראלי-ערבי. משם אמורים היו נתניהו והרצוג לחזור לישראל ולקיים מסיבת עיתונאים בשדה התעופה, אליה יצטרפו גם שר הביטחון דאז משה יעלון ושר האוצר משה כחלון, כדי לעטוף את נתניהו בשכבת מגן פוליטית.

נתניהו, הרצוג וכל האחרים השקיעו במיזמים הללו עשרות ימים ולילות, טיסות, טיוטות והצעות. נתניהו נועד עם קרי לפחות פעמיים, כולל ארוחת ערב ארוכה מאוד באיטליה. הרצוג כמעט עבר לגור אצל נתניהו בבית. מילצ'ן ובלייר הסתובבו בתווך, מגייסים תמיכה ומדרבנים. הנשיא סיסי נטל חלק פעיל, יש סבורים פעיל מדי. גם הצמרת הסעודית ובכירים נוספים במפרץ היו עמוק בפנים. בין הצדדים התקיימו מפגשים חשאיים רבים, חלק מהם בקהיר, חלק נוסף בקפריסין ובאתרים נוספים.

הרצוג ניסה לייצר לעצמו ערבויות בשיחות רבות שקיים עם מנהיגים ודיפלומטים רבים, חלק מהם ממדינות איתן אין לישראל יחסים דיפלומטיים. לאל-מוניטור נודע לפחות על ביקור אחד של הרצוג במדינה ערבית איתה אין לישראל יחסים דיפלומטיים. הרצוג אמר לגורמים מדיניים ש"ביבי יכול לרמות אותי, אבל אני לא מאמין שהוא ירמה את כולם". הוא שאב עידוד מהשיחות הללו. הוא לא האמין שנתניהו יוכל להתכחש לכל זה בהמשך.

היו עליות וירידות, רגעי מתח וחרדה, אבל השורה התחתונה ברורה: זה נגמר עם שום דבר. כמו שנתניהו נוהג להגיד בהקשר של החקירות המשטרתיות נגדו: לא יהיה כלום ,כי אין כלום.

היום כבר ברור שנתניהו לא בזבז את השנה האינטנסיבית הזו כדי להרחיב את הקואליציה, להגיע לפריצת דרך מדינית או לעשות היסטוריה. הוא פשוט עשה את זה כדי להעסיק את הממשל האמריקאי, לייצר מראית עין של תקווה, של תהליך מדיני שאו-טו-טו מתחדש. הוא קיווה להרגיע את קרי, שירגיע את אובמה, שידלג על כוונתו לנקום בישראל על שמונה שנות קיפאון במהלך מדיני שיהווה "גראנד פינאלה".

מי שמכיר את נפשו של נתניהו ואת ההיסטוריה המסועפת של מנהיגותו, ידע מראש שברגע האמת נתניהו יברח. זה אכן קרה. נתניהו הוא ממצמץ סידרתי.

בפעם הראשונה הוא התחרט והחליט להכניס לממשלה את ליברמן במקום את הרצוג. פניית פרסה חדה, בלתי צפויה, שאירעה במאי שעבר [2016] והכתה את המערכת כולה בסנוורים. אבל אמנותו של נתניהו הייתה ביכולתו לאסוף את השברים ולגייס את כולם מחדש. הפעם, זה התפוצץ באוקטובר האחרון, דקה לפני הניסוח הסופי של טיוטה מפורטת שגיבש נתניהו מול הרצוג. התירוץ הפעם היה העובדה שבג"ץ סירב להאריך את התאריך הקובע לפינוי ההתנחלות עמונה. נתניהו טען שהפינוי מכניס אותו למצוקה קואליציונית וביקש מהרצוג "עוד כמה חודשים". בשלב הזה הרצוג ידע שזה אבוד. הוא הבין, לפתע, שהוא מבלה כבר שנה שלמה עם הרגל על דוושת הגז, פול גז בניוטרל.

השנה הזו חיסלה את הקריירה של הרצוג. ההדלפות על כניסתו הצפויה לממשלה הפכו אותו לשק חבטות פוליטי. כשהכל נגמר בלי כלום, הוא הפך לבדיחה. היום, כשהפרטים על מה שכמעט קרה דולפים, מנסה הרצוג לשקם את תדמיתו.

"עשיתי את כל זה למען המדינה, לא למען עצמי", הוא אומר, לא בלי צדק. חבל שלא בדק את הרקורד של נתניהו בטרם נכנס איתו לרומן הסרק הזה. חבל שלא שאל את שמעון פרס, ביל קלינטון, ג'ון קרי, מדלן אולברייט, אבו עלא ורבים רבים אחרים שהיו בסרט הזה עם נתניהו, שתמיד מסתיים באותה צורה: נתניהו מתחרט, מגמגם, מבקש עוד זמן, ממציא תירוץ ונעלם. עוד לא נולד זה שיצליח לנתק אותו מהבייס האלקטורלי הימני המיתולוגי שלו. נקודה.