בתעשיית השטריימלים לא מתרגשים מחוק הפרוות

ועדת השרים לחקיקה אמורה הייתה לדון בתחילת החודש [5 בפברואר] בהצעת חוק שיזמה ח"כ מרב מיכאלי (המחנה הציוני) לפיה תיאסר מכירת פרווה לרבות פריטי לבוש. לכאורה, הצעת חוק שכזאת אמורה הייתה לעבור ללא התנגדות. פרוות בעלי חיים אינן מככבות בתעשיית האופנה המקומית – מזג האוויר המזרח תיכוני מאפשר מעט מאוד הזדמנויות ליהנות באמת מיתרונות הפרווה הטבעית, ולא קיים כאן לובי של סוחרי פרוות שיפעל לטרפוד החוק.

אולם, מסתבר כי ישראל היא אימפריה של ממש בכל הקשור לייבוא פרווה לצרכים מסורתיים. ה"שטריימל" – הכובע המסורתי של חסידים אשכנזים בישראל ובעולם – מיוצר מזנבות של צובלים (יונק קטן המצוי בקוטב הצפוני) מזנים שונים ובאיכויות ומחירים שונים. הצובל הקנדי למשל הוא היקר ביותר, הרוסי מדורג אחריו, אך יש גם שטריימלים זולים יותר. זנב רגיל של צובל רוסי נסחר במחיר של עד כ-30 דולרים. זנבות קנדיים יכולים להגיע עד ל-70 דולר הזנב. בעבר השתמשו בעשר עד עשרים זנבות צובל ליצירתו של שטריימל אחד. כיום, המספר יכול להגיע אף לשישים זנבות לשטריימל. גם ללא לובי של סוחרי פרוות אופנה, תרבות השטריימל משמעותית ביותר מבחינת החרדים ושליחיהם בכנסת. ועל כן היכולת של המחוקקים להעביר חוק בכנסת נגד מכירת פרוות שואפת לאפס. ואכן בלחץ המפלגות החרדיות נדחה הדיון בהצעת החוק בכמה חודשים.

"אנשים ממשיכים ללכת עם שטריימלים, למרות שהמחירים שלהם מתחילים מ-1,600 דולר ליחידה. חוק נגד פרוות זה הדבר האחרון שיעצור אותנו", אומר לאל-מוניטור מנחם פרקש (32), עובד בחברה שמייצרת שטריימלים במחירים עממיים (יחסית). עושה רושם שגם ח"כ מיכאלי הבינה זאת; היא תיקנה את נוסח הצעת החוק שלה כך שאיסור מכירת פרווה לא יחול על "פרווה ומוצרי פרווה המשמשים לצורכי דת או מסורת דתית".

מקורו של השטריימל הוא בפולין הקפואה של המאה ה-17. כובעי פרווה היו נפוצים אז בקרב המקומיים, יהודים ולא יהודים. הסופר ש"י עגנון כתב בסיפורו "גזרת השטריימל" כי השטריימל היה גזירה של מלך פולין שחייב את היהודים ללבוש זנבות על הראש כדי לבזותם, ורק מאוחר יותר הפכו הזנבות ללבוש לגיטימי המעניק כבוד. כך או אחרת, השטריימל בוודאי שאינו מתאים לקיץ הישראלי הלוהט. ולמרות זאת הוא הפך לפריט לבוש אינטגרלי עבור כל היהודים החסידים בעולם (כולל לכותב שורות אלו), שחובשים אותו בשבתות, חגים וימי שמחה.