דילוג לתוכן העיקרי

ישראל אינה חסינה מרוח הטירוף של דאע"ש

הפיגוע הקשה בטיילת ארמון הנציב מזכיר את פיגועי הדריסה בניס וברלין ומעיד כי גם בבירת ישראל מנשבת רוח העוועים של דאע"ש. המציאות בירושלים, בה אין הפרדה בין שני חלקי העיר, מאפשרת לכל פלסטיני לעלות על משאית מזדמנת ולדרוס כל מי שייקרה בדרכו.
Israeli soldiers work at the scene where police said a Palestinian rammed his truck into a group of Israeli soldiers on a popular promenade in Jerusalem January 8, 2017. REUTERS/Ronen Zvulun TPX IMAGES OF THE DAY - RTX2XYKA

שעות ספורות לאחר שמשאית נהוגה בידי צעיר פלסטיני השתוללה והרגה שלוש קצינות וקצין צה"ל על הטיילת הסמוכה לארמון הנציב בירושלים [8 בינואר], כבר התייצב שם ראש הממשלה בנימין נתניהו והצהיר כי המחבל היה "תומך דאע"ש". רוח דאע"ש, על פי נתניהו, מנשבת בכל מקום ולכן ירושלים אינה חסינה.

המשאית בה נהג פאדי אל-קנבר מהכפר ג'בל מוכאבר במזרח העיר, מסגירה את דפוס הפעולה שהועתק, על פי נתניהו, מהמשאית שהשתוללה על הטיילת בניס, צרפת, ומהמשאית שדהרה אל תוך שוק חג המולד בברלין. זו אותה משאית המעמיסה את הרעיון המכונן של דאע"ש, לזרוע הרג והרס בכל האמצעים ובכל מקום אפשרי, אומר נתניהו. התזה הזו מסייעת לו לדלל את הפגיעה בתדמיתו כ"מר ביטחון". היא מעניקה לו סוג של אליבי: הנה, ירושלים ככל עיר מערבית אחרת (ברלין, ניס), גם בה מנשבת רוח העוועים של דאע"ש וגם כאן זו גזירת גורל שקשה מאוד להתמודד איתה.

ביום ראשון לפני הצהריים עצר אוטובוס צבאי באותה טיילת מרהיבה בירושלים, ועשרות צוערים מבית הספר לקצינים של צה"ל ירדו ממנו על מנת לקבל הסבר על הסביבה ממדריך, במסגרת טיול מורשת של צה"ל. לפתע פרצה למקום משאית לבנה, לא גדולה, דהרה אל המדרכה ורמסה בפראות את קבוצת החיילים והחיילות שהייתה בשלבי התארגנות לאחר הירידה מהאוטובוס. המחבל עצר כעבור כמה מטרים, שילב לרוורס וחזר אחורנית כדי לדרוס את הפצועים פעם נוספת. בשלב הזה הסתער עליו מדריך הטיול וירה בו מספר רב של קליעים מאקדחו, אך המחבל המשיך לנהוג בפראות. קצין וקצינה של צה"ל הצטרפו ופתחו על המחבל באש מנשקם האישי. אל-קנבר נהרג אחרי כדקה של השתוללות דורסנית, שגבתה את חייהם של ארבעה ושיגרה עוד כ-15 פצועים, מהם במצב אנוש, לבתי החולים בסביבה.

זו הייתה כרוניקה של פיגוע שאינו ידוע מראש: אל-קנבר לא נעצר מעולם, לא היה פעיל ברשתות החברתיות ולא נודע כאסלאמיסט או דתי במיוחד. זקנו, העשוי במסורת הסלפיסטית, מעיד על כך כי לאחרונה כנראה החל להקצין באמונתו. עדיין לא ברור אם תכנן את הפיגוע ושאב את ההשראה מפיגועי המשאית האחרונים של דאע"ש, או שביצע אותו בספונטניות, כשהבחין בקבוצת החיילים הישראלים על הטיילת.

כך או אחרת, העובדה היא שאינתיפאדת היחידים או הסכינים שפרצה בישראל באוקטובר 2015, השתוללה כמה חודשים ואז החלה לדעוך עד קמילתה הסופית בחודשים האחרונים, לא מתה. היא חיה, בועטת ודורסת. אין לה חוקים, אין לה כללים, אין לה היררכיה. זוהי אינתיפאדה ספונטאנית, תזזיתית, של מצבי רוח משתנים. נדמה כי ההשראה אכן מגיעה מדפוס הפיגועים של דאע"ש, הניבט מכל מסך טלוויזיה או צג מחשב במזרח התיכון. הדרכים להילחם בתופעה הזו מצומצמות. כדאי יותר להתרגל למצב החדש ולמזער את סיכוניו.

בשנה שעברה [2016] דיווח שירות הביטחון הכללי כי התמיכה בדאע"ש וברעיונותיו בקרב ערביי ישראל היא הנמוכה ביותר מבין כל הקהילות המוסלמיות בעולם. ביום ראשון בערב, בישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני, דיווח השב"כ כי לאחרונה חלה עלייה ניכרת בתמיכה בדאע"ש בקרב הערבים בישראל, כך לפי גורמים ביטחוניים. ואם ערביי ישראל, המחזיקים באזרחות ישראלית לכל דבר, מתחילים לפזול לכיוונה של המדינה האסלאמית, על אחת כמה וכמה ערביי מזרח ירושלים או פלסטינים מהשטחים. הנתונים הללו מוכיחים שלנצח את דאע"ש בשדה הקרב (בסוריה ובעיראק) קל הרבה יותר מלהכריע את הרעיון המכונן של דאע"ש, את רוח הטירוף המנשבת בקהילות המוסלמיות ברחבי העולם וסוחפת אחריה לא מעט צעירים.

ישראל מאומנת ומתורגלת הרבה יותר ממדינות המערב להתמודד עם התופעה הזו, אבל גם היא אינה חסינה. המציאות בירושלים, בה אין הפרדה בין שני חלקי העיר המאוחדת לכאורה, מאפשרת לכל צעיר פלסטיני לעלות על כל משאית מזדמנת ולדרוס כל מי שייקרה בדרכו, אם רק יחפוץ בכך.

בינתיים החליט הקבינט להחריף את דרכי הפעולה שלו בשטח, נגד תומכי דאע"ש. ביום ראשון בערב הופץ כי ישראל תעצור מעצרים מנהליים את תומכי דאע"ש. ההצהרה נועדה להרגיע, אבל לא ברור אם תעמוד במבחנים משפטיים. מעצר מנהלי הוא הליך בו מוחזקים אסירים ביטחוניים במעצר ללא משפט תקופות ארוכות, על סמך חומר מודיעיני מסווג. רוב הסיכויים הם שבג"ץ יפסול מעצרים מנהליים בגין "תמיכה" בארגון טרור, רצחני ככל שיהיה. שירות הביטחון הכללי והמשטרה עצרו תשעה מבני משפחתו של המחבל המזרח ירושלמי, סגר הוטל על הכפר ג'בל מוכאבר ממנו הגיע, ונתניהו וליברמן עצמם הגיעו לאזור הפיגוע כדי להפגין שליטה במצב ולשחרר הצהרות לוחמניות לתקשורת. כך היה, כך יהיה גם בעתיד. פתרון אמיתי, כנראה שאין.

וכאילו כל זה לא מספיק, הפיגוע עורר מחדש את העימות הציבורי הרעיל בעקבות הרשעתו של החייל אלאור אזריה בהריגתו של מחבל פצוע בחברון לפני כעשרה חודשים [מארס 2016]. בימין טוענים כי עשרות קצינים וחיילים נמלטו ביום ראשון מהמשאית המשתוללת בעקבות "אפקט אזריה", כי חששו להסתבך והעדיפו לנתק מגע ולא לירות על נהג המשאית. הטיעון הזה לא מתיישב עם העובדות בשטח (חיילים רבים אכן נסו, אך לא מעט שלפו את נשקם וירו במחבל), אבל מלהיט מחדש את האווירה העכורה מלכתחילה ומחדד מחדש את העימות הפוליטי בין ימין לשמאל בישראל. גם זה, כמו הפיגועים עצמם, נמצא כאן כדי להישאר.

More from Ben Caspit

Recommended Articles