דילוג לתוכן העיקרי

הקרב על ראשות העבודה: לפחות פרץ לא מתחפש לימין

הקרב על ראשות העבודה מתחמם. בהנחה שח"כ פרץ מסוגל גם כיום, כמו ב-2006, להביא מנדטים למפלגת העבודה החבוטה מתוך מעוזי הליכוד, ובהנחה שח"כ לפיד הוא הבית הפוליטי הטבעי לרוב מצביעי השמאל-מרכז, יש כאן פוטנציאל לשילוב שיערער את ההגמוניה של הליכוד.
RTR1WI32.jpg

הודעת ההתמודדות של ח"כ עמיר פרץ על ראשות מפלגת העבודה, שפורסמה ביום שני במסיבת עיתונאים [19 בדצמבר], הייתה צפויה. גם התקפותיו המושחזות על כך שראש הממשלה בנימין נתניהו מוביל את החברה הישראלית לשיח של פילוג ושנאה שיכול לגרום למלחמת אחים, היו מוכרות. כך גם הבטחותיו, שכמנהיג מפלגת העבודה הוא יביא ל"ריפוי השסעים" ושכראש הממשלה ינהיג "מדיניות של צדק חברתי לצד מסלול של חתירה להסדר מדיני ולשלום".

למרות שהכל היה צפוי ומוכר, הצליח שר הביטחון לשעבר לעורר סביבו עניין ולהעניק מעט רלוונטיות למפלגה שמאז הבחירות האחרונות [2015] הולכת ונמוגה, ואשר מצביעיה נוטשים בקצב מדאיג את הספינה הטובעת. הסיבה הראשית לעניין שעורר פרץ היא העובדה שלמרות המצב המפלגתי הנואש, יש מי שרוצה לעמוד בראש הפלטפורמה שבשקיעה – וגם העובדה שפרץ הוא הראשון שמודיע רשמית על כניסתו למרוץ.

בנוסף, בחודשים הקרובים תציין ממשלת נתניהו הרביעית שנתיים להקמתה, מה שבאופן טבעי מצביע על התקרבות הבחירות ויוצר תזזית פוליטית.

על הקווים מתחממים מתמודדים פוטנציאלים נוספים על ראשות מפלגת העבודה: חברי הכנסת אראל מרגלית ועומר בר לב, והיו"ר המכהן יצחק הרצוג שמצוי כבר חודשים בקרב הישרדות סיזיפי. מבין הארבעה, פרץ הוא הפוליטיקאי הוותיק מכולם. בגיל 64, כשהוא כבר סב, תהיה זו עבורו הפעם הרביעית בה הוא יתמודד על ראשות מפלגת העבודה. ברזומה שלו רשום ניצחון גדול ומפתיע אחד על שמעון פרס בנובמבר 2005 ושני הפסדים מכובדים, ב-2007 לאהוד ברק וב-2011 לשלי יחימוביץ'. בנוסף נזקפות לחובתו פעמיים בהן נטש את העבודה לטובת מפלגה אחרת (אך בסוף תמיד חזר הביתה) וכמובן ההתרסקות הכואבת אחרי מלחמת לבנון השנייה.

לכן, למרות שפרץ אינו "דם חדש" ובמובנים רבים הוא איש פוליטי שחוק, הוא הצליח בהודעת ההתמודדות שלו להפיח מעט תקווה במחנה השמאל המוכה. ייתכן כי דווקא בתקופה בה חלקים גדולים במערכת הפוליטית הישראלית, בראשם יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, נעים ימינה, העובדה שפרץ אינו מנסה לקרוץ לימין – לא ברטוריקה ולא באמצעות מסרים מדיניים עמומים, הופכת אותו למועמד מעניין ומרענן.

גם העובדה שפרץ מוכר לציבור הישראלי כארבעה עשורים במצטבר, בהם הפגין נאמנות לסדר יום מדיני שמאלני שבבסיסו חלוקת הארץ, לצד תפיסת עולם כלכלית סוציאל-דמוקרטית מובהקת, אותה גם מימש בתפקידיו השונים – מעניקה לו תו תקן של אמינות אידיאולוגית.

השאלה הגדולה היא האם פרץ, כפי שהעיד על עצמו במסיבת העיתונאים, הוא אכן המועמד היחיד שיכול להביא למפלגתו ציבורים נוספים, והאם עוד לפני כן יצליח פעם נוספת לסחוף אחריו את מתפקדי העבודה בהתמודדות שצפויה להיערך בעוד כחצי שנה.

קשה להעריך בנקודת הזמן ההתחלתית הזאת את סיכויי הניצחון של פרץ, אולם לאור ניסיון העבר ניתן לומר עליו שבבניית קמפיין מפלגתי ועבודה שיטתית של הקמת מחנה, חריצות וגיוס פעילים יש לו יתרון גדול על פני האחרים.

בנוסף, פרץ, כפי שהתגלה כבר במסיבת העיתונאים, בוחר לנהל קמפיין עם אפס השמצות נגד הרצוג, בניגוד למרגלית שעולב ביו"ר בגסות בכל הזדמנות ובמקביל תוקף את נתניהו ועוקץ את לפיד. בצדק פרץ מכוון את האש מחוץ לביתו הפוליטי.

מעל הכל פרץ ינסה ללא ספק להיתלות בהצלחתו בבחירות 2006 - אז הוביל את המפלגה ל-19 מנדטים. ניתוחים ופילוחים שביצעו סוקרים מובילים לאחר הבחירות ההן, הצביעו על הממצא המדהים לפיו פרץ השמאלני הצליח להעביר למפלגת העבודה כשישה מנדטים של מצביעי ליכוד מתוך המעוזים בעיירות הפיתוח, רובם מזרחיים. אבל לצד ההצלחה ההיא בהעברת מנדטים מגוש לגוש, נטשו את מפלגת העבודה כשישה מנדטים מקרב מה שמכונה "השבט הלבן". אלה עברו בזמנו יחד עם שמעון פרס לקדימה, לאחר שהתקשו לקבל את הנהגתו של פרץ, ייתכן בגלל מוצאו המזרחי. לכאורה, אילו לא הייתה מתרחשת הנטישה, פרץ יכול היה להפוך לראש הממשלה המזרחי הראשון בתולדות מדינת ישראל.

פרץ ינסה כעת לשחזר את ההצלחה של 2006, אבל בתנאים קשים הרבה יותר. בהנחה שינצח, המפלגה שיקבל לידיו נמצאת כרגע בשפל הגדול בתולדותיה ויידרש לה זמן שיקום ארוך. שנית, סדר היום שמוביל פרץ אינו הבון-טון בציבור הישראלי. בשנים האחרונות הציבור בישראל חש ניכור לכל מה שקשור למשא ומתן עם הפלסטינים. אפילו הבחירות בארה"ב וממשל טראמפ שמסתמן כפרו ישראלי, מחזקים את האווירה האנטי פלסטינית בקרב הציבור הישראלי.

בנוסף, פרץ לא יהיה לבד על המגרש בניסיון לגנוב מנדטים מהליכוד. מאז הבחירות האחרונות פועל יאיר לפיד בנחישות במעוזי הימין הרך בעיירות הפיתוח. לפיד הוא היריב של כל מי שייבחר לעמוד בראשות העבודה. הוא נחשב כיום לאלטרנטיבה לנתניהו ולליכוד על פי כל סקר או ניתוח פוליטי. הוא האיש שעומד בראש מנגנון מפלגתי משומן ובעל משאבים כספיים, והוא זה שרוקן את העבודה ממצביעים אף שסדר היום המדיני שלו נוטה לימין.

פרץ מבין זאת, וביום שני כבר שיגר עקיצה ראשונה ללפיד, כשהציע לו "ללמוד את מקומו ולהצטנע". הסקרים מבשמים אולי את סביבתם, אבל מה שטוב להריח, אסור לבלוע, "יעץ" לו פרץ.

דווקא שילוב כזה במחנה השמאל-מרכז, כאשר לפיד בראש יש עתיד ופרץ בראש העבודה, יכול ליצור התמודדות מעניינת וחזקה שתערער את ההגמוניה של הליכוד ושתטריד את נתניהו. בהנחה שפרץ מסוגל גם כיום לקושש מנדטים מתוך מעוזי הליכוד, ולפיד הוא הבית הפוליטי הטבעי לשבט הלבן שמהווה את רוב מצביעי השמאל-מרכז, יש כאן פוטנציאל לשובר שוויון בין גוש הימין לגוש השמאל-מרכז אחרי הבחירות הבאות.    

Start your PRO membership today.

Join the Middle East's top business and policy professionals to access exclusive PRO insights today.

Join Al-Monitor PRO Start with 1-week free trial