לאן נעלם חזון השלום של פרס?
יוזמת ראש הממשלה לקרוא את הכור הגרעיני בדימונה על שם שמעון פרס מעמידה בחזית את הביטחוניזם של פרס ומטרתה לשרת נרטיב מסוים: נתניהו אינו מעוניין להעניק בולטות למורשת אוסלו של הנשיא התשיעי ולמאבקיו להביא לקץ הסכסוך בין ישראל לפלסטינים.
ביום ראשון בבוקר [9 באוקטובר] בישר בנימין נתניהו לשרים בפתח ישיבת הממשלה כי הקריה למחקר גרעיני בדימונה תיקרא על שמו של הנשיא התשיעי שמעון פרס. "פרס פעל רבות להקמת המפעל החשוב הזה, מפעל חשוב לביטחון ישראל לדורות, ואני חושב שראוי ונכון לקרוא את הקריה על שמו", נימק נתניהו את החלטתו, שביצועה כבר יצא לדרך.
כמנכ"ל משרד הביטחון בהיותו בן 29 בלבד, פרס היה הכוח המניע שהביא להקמת הכור בדימונה בסוף שנות החמישים, שהיה רוב השנים אפוף מסתורין והוזכר רק תחת פיקוח הדוק של הצנזורה כמפעל טקסטיל. כפי שציין נתניהו, הכור הוא אכן "מפעל חשוב לביטחון ישראל לדורות" – על פי מקורות זרים הוא הפך את ישראל לבעלת יכולת גרעינית, ומהווה נדבך מרכזי בתפיסת הביטחון שלה וביכולתה להגן על עצמה.
ככל שחלפו השנים ופרס הפך להיות אייקון בינלאומי של שלום, הלכה והתעמעמה הזיקה בינו לבין הכור וענייני ביטחון, וספק עד כמה הדור הצעיר כלל יודע על פועלו זה. הבחירה בכור בדימונה להוות את מפעל ההנצחה הלאומי הראשון לפרס לאחר מותו מעמידה בחזית את הביטחוניזם של פרס, שהקדיש את שני העשורים האחרונים לחייו דווקא לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, ואף זכה בפרס נובל לשלום על הסכמי אוסלו [1994].
נתניהו, כבנו של היסטוריון, מבין היטב את כוחה של הנצחה; הרעיון לקרוא את הכור על שם פרס נועד לשרת נרטיב מסוים. נתניהו יכול היה, למשל, ליזום את הפיכת דרך השלום בגבעתיים בואכה תל אביב לדרך השלום ע"ש פרס – זה אפילו מתבקש, אך נתניהו מעדיף שלא במקרה שאת פרס יזכרו כאבי הכור הגרעיני בדימונה.
