האם פריימריז פתוחים יולידו אובמה ישראלי?
בנסיון למצוא מוצא ממשבר האמון של הישראלים במפלגות, המכון הישראלי לדמוקרטיה קיים לאחרונה דיון מרתק בסוגיית הפריימריז הפתוחים – שיטה המאפשרת לכל אזרח להשתתף בבחירת מנהיג הגוש בו הוא תומך. ח"כ ציפי לבני מקווה שאימוץ השיטה יוביל להקמתו של "גוש דמוקרטי".
ערב בחירות 2006, ניצב הליכוד בפני המשבר הגדול בתולדותיו. הקמתה של מפלגת קדימה על ידי אריאל שרון תוך כדי פיצול הליכוד לא השאירה הרבה ממי שהייתה עד לאותו הרגע מפלגת שלטון גדולה. בנימין נתניהו, שעמד בראש הליכוד, שכנע את חברי מרכז המפלגה להוציא מידיהם את הכוח לבחור את חברי הכנסת, ולהעבירו לכלל חברי המפלגה. נתניהו טען אז, כי המהלך עשוי להוסיף לליכוד המרוסק כארבעה-חמישה מנדטים, מכיוון שמרכז הליכוד נתפס ככוחני וכמושחת – כ-3,000 איש בלבד קובעים מי יהיו חברי הכנסת ושולטים בהם.
לא ברור עד כמה סייע המהלך הזה לליכוד, שהתכווץ באותן בחירות ל-12 מנדטים בלבד והפך למפלגה בינונית מינוס. מאז, בכל אחת משלוש מערכות הבחירות הבאות [2015,2013,2009] קיים הליכוד שתי מערכות פריימריז בקרב כלל חברי המפלגה: לבחירות היו"ר ולבחירת הרשימה לכנסת.
בעוד הבחירות לראש הרשימה היו משעממות מכיוון שמול נתניהו לא ניצב אף יריב ראוי, בחירת הרשימה נחשבה אירוע "קשה" עבור המתמודדים. קבוצות לחץ ואינטרסים, בעיקר מימין ומקרב המתנחלים, הלכו אימים על חברי הכנסת, שנאלצו להוציא כסף רב (לעתים גם מכיסם) למימון מערכת הבחירות המקדימה שלהם. וכמו בכל מערכת בחירות מסוג זה, צצו גם רשימות חיסול.
המצב במפלגת העבודה, שמקיימת אף היא פריימריז על ראשותה ורשימתה, אינו טוב יותר. שיטת הפריימריז בקרב חברי המפלגה, שאומצה בישראל לראשונה על ידי יצחק רבין כדרך חדשה ומרעננת שהחליפה את המנגנון המפלגתי [1991], פשטה בשנים האחרונות את הרגל. מה שהחל כחגיגה דמוקרטית הפך עם השנים לאירוע עסקני של מפקדי ארגזים ואוטובוסים כמו למשל בתעשייה האווירית.
