דילוג לתוכן העיקרי

האם פריימריז פתוחים יולידו אובמה ישראלי?

בנסיון למצוא מוצא ממשבר האמון של הישראלים במפלגות, המכון הישראלי לדמוקרטיה קיים לאחרונה דיון מרתק בסוגיית הפריימריז הפתוחים – שיטה המאפשרת לכל אזרח להשתתף בבחירת מנהיג הגוש בו הוא תומך. ח"כ ציפי לבני מקווה שאימוץ השיטה יוביל להקמתו של "גוש דמוקרטי".
Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu (R) and Isaac Herzog, Co-leader of the centre-left Zionist Union, are pictured together as campaign billboards rotate in Tel Aviv, March 9, 2015. Israelis will vote in a parliamentary election on March 17, choosing among party lists of candidates to serve in the 120-seat Knesset. Currently, polls show Netanyahu's Likud party and the centre-left Zionist Union opposition running neck-and-neck, with each predicted to win around 24 seats in the Knesset. 
REUTERS/Baz Ra

ערב בחירות 2006, ניצב הליכוד בפני המשבר הגדול בתולדותיו. הקמתה של מפלגת קדימה על ידי אריאל שרון תוך כדי פיצול הליכוד לא השאירה הרבה ממי שהייתה עד לאותו הרגע מפלגת שלטון גדולה. בנימין נתניהו, שעמד בראש הליכוד, שכנע את חברי מרכז המפלגה להוציא מידיהם את הכוח לבחור את חברי הכנסת, ולהעבירו לכלל חברי המפלגה. נתניהו טען אז, כי המהלך עשוי להוסיף לליכוד המרוסק  כארבעה-חמישה מנדטים, מכיוון שמרכז הליכוד נתפס ככוחני וכמושחת – כ-3,000 איש בלבד קובעים מי יהיו חברי הכנסת ושולטים בהם.

לא ברור עד כמה סייע המהלך הזה לליכוד, שהתכווץ באותן בחירות ל-12 מנדטים בלבד והפך למפלגה בינונית מינוס. מאז, בכל אחת משלוש מערכות הבחירות הבאות [2015,2013,2009] קיים הליכוד שתי מערכות פריימריז בקרב כלל חברי המפלגה: לבחירות היו"ר ולבחירת הרשימה לכנסת.

בעוד הבחירות לראש הרשימה היו משעממות מכיוון שמול נתניהו לא ניצב אף יריב ראוי, בחירת הרשימה נחשבה אירוע "קשה" עבור המתמודדים. קבוצות לחץ ואינטרסים, בעיקר מימין ומקרב המתנחלים, הלכו אימים על חברי הכנסת, שנאלצו להוציא כסף רב (לעתים גם מכיסם) למימון מערכת הבחירות המקדימה שלהם. וכמו בכל מערכת בחירות מסוג זה, צצו גם רשימות חיסול.

המצב במפלגת העבודה, שמקיימת אף היא פריימריז על ראשותה ורשימתה, אינו טוב יותר. שיטת הפריימריז בקרב חברי המפלגה, שאומצה בישראל לראשונה על ידי יצחק רבין כדרך חדשה ומרעננת שהחליפה את המנגנון המפלגתי [1991], פשטה בשנים האחרונות את הרגל. מה שהחל כחגיגה דמוקרטית הפך עם השנים לאירוע עסקני של מפקדי ארגזים ואוטובוסים כמו למשל בתעשייה האווירית.

הרצון להתרחק משיטת הפריימריז, שהחלה נתפסת כסיאוב פוליטי, ייצר בשנים האחרונות בישראל את מפלגות "השליט היחיד": כוכב פוליטי מקים מפלגה, קובע בעצמו את רשימתה לכנסת ומנהל אותה על פי תקנון שמעניק לו כוח עצום. הדוגמאות הן רבות: מ"קדימה" בראשות אריאל שרון ועד "יש עתיד" של יאיר לפיד, בואכה "התנועה" של ציפי לבני ו"כולנו" של כחלון – שיטה זו כך נדמה היא כעת הטרנד החם בפוליטיקה הישראלית; אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, הרי שבבחירות הבאות תקום "מפלגת יעלון" על פי אותו מודל בדיוק. 

נוכח השאלה הלא פתורה מהי "השיטה הנכונה" לבחירת הרשימות לכנסת, צץ בחודשים האחרונים רעיון הפריימריז הפתוחים. לדברי ד"ר עופר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מלבד היכולת של פריימריז פתוחים לצמצם תופעות כמו הצבעות מאורגנות וקבלני קולות, היתרון הגדול של שיטה זו הוא בהגברת המעורבות של האזרחים בתהליכי הבחירה. לדבריו, בישראל יש ציבור קטן מדי הלוקח חלק בתהליך חשוב של בחירת מנהיגי המפלגות. בבחירות האחרונות למשל [מארס 2015], רק כ-120,000 ישראלים השתתפו במערכות לבחירת מנהיגי ארבע המפלגות ה"פתוחות" בישראל: הליכוד, הבית היהודי, מפלגת העבודה ומרצ. מדובר בכ-2% בלבד מכלל בעלי זכות הבחירה!

ד"ר קניג משווה נתון זה לארה"ב, שם השתתפו כמעט 60 מיליון בפריימריז המפלגתיים של שתי המפלגות הגדולות ב-2016 – יותר מרבע מבעלי זכות הבחירה.

בינתיים, במרצ הועלה לאחרונה [יוני 2016] רעיון לקיים פריימריז פתוחים לבחירת יו"ר הרשימה ולפתוח בכך את המפלגה לקהלים חדשים, דבר שהיא מתקשה בו בשנים האחרונות.

מי שעוד פועלת בכיוון הזה היא דווקא ח"כ ציפי לבני. מי שהקימה בעצמה מפלגת יחיד ב-2013 (התנועה) מנסה בשבועות האחרונות לשווק את הרעיון בניסיון להקים "גוש דמוקרטי". לדבריה, "צריך שיהיו בישראל שתי רשימות על ברורות, כפי שברור בארצות הברית מה זה להיות רפובליקני ומה זה להיות דמוקרטי. הדרך ליצור את שני הגושים היא באמצעות פריימריז פתוחים לראשות הגוש. אם הציבור יהיה מעוניין בכך הפוליטיקאים יצטרכו להצטרף".

על פי ההצעה של לבני, כפי שהוצגה בדיון בנושא שקיים לאחרונה [25 ביולי] המכון הישראלי לדמוקרטיה, כל המפלגות השייכות לגוש המרכז-שמאל כמו גם הארגונים והעמותות השותפים לדרך יקימו מנגנון לצורך בחירת יו"ר הגוש. הרעיון, כפי שהציגה אותו לבני, הוא לקרוא לכל מי שרואה את עצמו שותף לתפיסת העולם הזאת להשתתף בבחירה. אין מדובר בחברות במפלגה אלא רק על הצהרה. באופן הזה, מאמינה לבני, ניתן יהיה לפתור את משבר המנהיגות בשמאל-מרכז ולהתגבר על עניין "האגו" של הפוליטיקאים באמצעות יצירת חזית גושית אחידה.

"במוצאי הבחירות ב-2009 עמדתי בראש המפלגה הגדולה ביותר בישראל, קדימה עם 28 מנדטים, ואז עלו הגרפים במדגמי הטלוויזיה. שמעתי את אחד הפרשנים מסביר: 'הישג אישי יפה מאוד אבל הגוש השני ניצח'" – נזכרה לבני בלילה שבו גברה במספר המנדטים על הליכוד בראשות נתניהו, אבל למעשה הפסידה את הבחירות בגלל העניין הגושי – מציאות שהתגלתה בימים הבאים, כשלא השיגה את מספר הממליצים הדרוש בפני הנשיא, ונתניהו הפך לראש הממשלה.

עד כה, הניסיון של לבני לסחוף אחריה את המפלגות החברות בגוש (עבודה ויש עתיד) נתקל בשתיקה רועמת.

לבני יכולה אולי להתעודד מהערכותיה של פרופ' קרין נהון מהמרכז הבינתחומי הרצליה, חוקרת רשתות חברתיות ופוליטיקה, שלקחה חלק בדיון. פרופ' נהון דווקא אופטימית ביחס לעתיד הפריימריז הפתוחים. לטענתה, בשנים הקרובות לא יהיה מנוס ממעבר לשיטה בסגנון פריימריז פתוחים, והדבר יקרה כתוצאה ממהפכה טכנולוגית ויחסם של צעירים בני 30 ומטה למעורבות פוליטית.

לדברי פרופ' נהון, "בשבילם, להצביע פעם בארבע שנים זו תופעה מוזרה, כי הם רגילים להיות מעורבים כל הזמן באמצעות הרשתות. באמצעות הטכנולוגיה יתאפשר לציבורים רחבים יותר מהפריפריה לקחת חלק בעולם הפוליטי, להשתתף בבחירת המנהיגים ואולי להצמיח כאן את האובמה הבא".

Start your PRO membership today.

Join the Middle East's top business and policy professionals to access exclusive PRO insights today.

Join Al-Monitor PRO Start with 1-week free trial