דילוג לתוכן העיקרי

למרות הניצחון בעבודה, להרצוג אין הרבה סיבות לאופטימיות

יו״ר העבודה הצליח לדחות את הפריימריז על אף ההתנגדות הפנימית העזה, אבל מצבו בציבור הכללי ובקרב מתפקדי המפלגה עדיין עגום. אם יגיע מועמד שיאיים על נתניהו, הרצוג יתקשה לשמור על הכיסא שלו.
Israel's main opposition leader, Isaac Herzog, speaks during a news conference in Jerusalem May 18, 2016. REUTERS/Ammar Awad - RTSEU5S

כשיו"ר מפלגת העבודה, יצחק הרצוג, ניצב ביום ראשון (31 ביולי) מול עשרות חברי מפלגה שקראו "בוז'י הביתה", הוא כבר ידע שעל אף ההשפלה - הניצחון בקרב על הצעתו לדחיית הפריימריז מונח בכיסו. ייתכן כי זו הייתה הסיבה לכך שהוא לא נראה מודאג. הרצוג שידר לוחמנות כשצעק להם בחזרה ״האם אנחנו לה פמילייה?״, והבהיר שהוא לא מתכוון ללכת לשום מקום, שהוא נשאר בראשות מפלגת העבודה.

ועידת המפלגה, שהתכנסה לאחר עיכובים רבים, הייתה הפעם הראשונה שבה הרצוג עמד מול יריביו בעבודה המבקשים להדיחו. על פי חוקת המפלגה, הבחירות הפנימיות לתפקיד היו"ר היו אמורות להתקיים במאי האחרון. הרצוג, שמעמדו הציבורי נפגע בעקבות ניסיונו הכושל להיכנס לממשלת נתניהו במאי השנה, ביקש לדחות את הקץ. הוא לא התכוון לרגע אחד לעזוב בלי קרב, להניח את ראשו בהתנדבות על הגליוטינה.

מתנגדיו של יו״ר המפלגה, בראשם חברי הכנסת אראל מרגלית, שלי יחימוביץ׳ ועומר בר-לב, דרשו לקיים את הפריימריז בהקדם.

בשורה התחתונה, המפלגה הגיעה לוועידה ביום ראשון כשהיא מרוטה ומותשת משנה קשה ורעה באופוזיציה. על הפרק עמדה הצעת היו"ר הרצוג לדחות את הפריימריז בשנה ליולי 2017, ומנגד הצעת מרגלית ויחימוביץ׳ לקיים את הבחירות בדצמבר 2016.

עבור הרצוג זה היה מבחן כוח פנים-מפלגתי ראשון מאז התבוסה לבנימין נתניהו בבחירות 2015. הוא סיים אותו בניצחון מובהק, עם 70 אחוזי תמיכה בהצעתו, והוכיח שהוא שולט במוסדות המפלגה. על פי דרישת מתנגדיו, ההצבעה הייתה חשאית כדי למנוע לחצים על הצירים. הרצוג התגבר גם על המכשול הזה. בינם לבין עצמם, מאחורי הפרגוד, צירי הוועידה העניקו לו את קולם ואת ההישג הפוליטי.

עם זאת, להרצוג אין הרבה סיבות לשמוח מהניצחון הזה. אין הכוונה לקבלת הפנים הזועמת שהכינו לו תומכי מרגלית ויחימוביץ׳, אשר קידמו את פניו עם תמונותיו לצד מנהיגי רוסיה וטורקיה, ולדימיר פוטין ורג׳פ טאיפ ארדואן. הסצינה הזאת, דווקא עשתה טוב לתדמיתו החלשה בדרך כלל. ח"כ איתן כבל מאנשיו של הרצוג בעבודה, נשמע מזועזע בראיון לגלי צה"ל בצאתו מהוועידה, כשביכה את מצבה של מפלגתו: "אני כבר מכיר את המפלגה הזו כבר עשרות שנים, דבר כזה עוד לא ראיתי. דבר כזה עוד לא היה ברגעים ובמאבקים הקשים ביותר. לא הגענו לשפל כזה של מדרגה. אלוהים, לאן הידרדרנו".

כלל לא בטוח שכבל צודק. למפלגת העבודה היו הרבה רגעי שפל גרועים לא פחות בשנים האחרונות. חטיפת המיקרופון על ידי אהוד ברק בסוף נובמבר 2004 באותו אולם כינוסים בבית החייל בתל אביב, הייתה מראה קשה יותר. ראש הממשלה לשעבר הסתער אז על הבמה כאחוז אמוק, והאשים את יו"ר המפלגה, שמעון פרס, בתרגיל מסריח. גם אז התקוטטו בעבודה על הקדמת הפריימריז. פרס, כמו הרצוג, ביקש לדחות. גם אז העבודה ליקקה את פצעיה מעוד כישלון בבחירות, וברק ביקש להדיח את היו״ר המכהן.

פרס הואשם כמי שדוחה את הפריימריז כדי להיכנס לממשלתו של אריאל שרון, וכך באמת היה. גם הרצוג לא ויתר על החלום להיכנס לממשלת נתניהו, וכעת הוא מקבל עוד שנה כדי לתפור עסקה. אמנם עם כניסתו של אביגדור ליברמן לממשלה נראה כי צירוף העבודה יהיה מהלך מורכב יותר, אבל הדלת לא נסגרה לחלוטין.

אז מדוע אחרי הניצחון בוועידת העבודה להרצוג עדיין יש הרבה מאוד סיבות לדאגה? ראשית, וזו הסיבה המשמעותית ביותר, אין קשר בין ההישג הפוליטי הפנים-מפלגתי למצבו של הרצוג בציבור הרחב או אפילו בקרב עשרות אלפי המתפקדים של מפלגת העבודה. בשתי קבוצות אלה הוא סובל מחולשה.

חלק ניכר מ-24 המנדטים שהשיג הרצוג בבחירות האחרונות באמצעות החיבור עם ציפי לבני פרחו כלא היו [בסקרים] וחונים כעת אצל יאיר לפיד. וכשיגיע בסופו של דבר מועד הפריימריז, ציבור מתפקדי העבודה יסתכל על הסקרים ויחפש מועמד שמביא תוצאות טובות יותר. את התמרונים הפוליטיים שאפשר לעשות בוועידה של מאות צירים בעזרתם של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, המזכ"ל חיליק בר וח"כ איתן כבל, אי אפשר לעשות בציבור המתפקדים, ובוודאי שלא מול הציבור הכללי בשמאל-מרכז. שם דרושים דברים אחרים לגמרי, אשר לעבודה בראשות הרצוג אין. מצד שני, ספק אם לעבודה בראשות יחימוביץ׳, מרגלית, עמיר פרץ או עומר בר-לב יש אותם.

כאן טמון תמרור האזהרה הנוסף של הרצוג. הישגו של יו״ר העבודה נובע גם מחולשת יריביו. אף אחד מהם אינו נחשב לאס, לדמות שיכולה להחזיר לעבודה את התקווה לניצחון בבחירות. מרגלית אמנם קידם את עצמו לא רע בחודשים האחרונים באמצעות קמפיין פרובוקטיבי, אבל הוא זקוק לעוד זמן ועדיין אינו נתפס כמי שיכול להביס את נתניהו. כך גם לגבי שלושת האחרים. במקרה של יחימוביץ׳ ופרץ, הם כבר היו בתפקיד היו"ר והובילו את העבודה לבחירות, אך אף אחד מהם לא הצליח להביא את המפלגה לשלטון. סביר להניח שאם מול הרצוג הייתה עומדת ביום ראשון בערב דמות חדשה ומבטיחה שנותנת פייט לנתניהו ולליכוד בסקרים, מצבו של הרצוג היה אחר לגמרי.

כך ששום דבר מהותי לא השתנה אחרי הוועידה הזאת, לא במצבה העגום של העבודה, ולא במעמדו של הרצוג. הכינוס נראה יותר כמו סדנה של הוצאת כעסים אחרי הכישלון הצורב בבחירות, באיחור של מעל לשנה. דבר אחד שאי אפשר לקחת מהעבודה הוא היכולת שלה, גם במצבה הקשה, לספק מופע פוליטי חם וייצרי, כאילו היא עדיין מפלגת שלטון.