בימים אלה מתנהל משפטו של החייל אלאור אזריה. אזריה ירה למוות במארס השנה בעבד אל-פתאח א-שריף, ששכב על הקרקע פצוע ומנוטרל אחרי שדקר חייל אחר בחברון. בעדות שמסר מעל דוכן העדים השבוע (24 ביולי) ספר אזריה כי זירת האירוע לאחר התקיפה לא התנהלה כראוי. ״ניתן לראות אזרחים הולכים… צלמים שנכנסים לזירה… זה אמור להיות שטח צבאי סגור״. אזריה תיאר כי מפקדיו בשטח היו שאננים. בעדותו שנמשכה יומיים הוא גם תקף את דרג הפיקוד הבכיר של צה״ל וטען: ״זרקו אותי לכלבים בגלל פחד מעיתונות, מתקשורת''.

עוד לפני שניתן פסק הדין במשפטו של החייל, אי אפשר להתעלם מעובדה שהוא לא פעל בחלל ריק. האווירה הציבורית שהייתה בישראל עודדה לירות כדי להרוג כל מחבל עם סכין, בלי לדרוש מאיש דין וחשבון. שורה של פוליטיקאים מהימין ומהמרכז תרמו רבות ליצירת האווירה הזאת. לאחר האירוע כתבתי כאן מאמר שבו ציטטתי את דבריו של עורך הדין המתמחה בזכויות אדם, מיכאל ספרד: ״לו אני הייתי עורך דינו של הנער, אני יודע את מי הייתי מזמן כעד מספר 1 וטוען כי אי אפשר להפיל את האחריות להרג על כתפו של נער בן 18״. ספרד התכוון לדברים שאמר ח״כ יאיר לפיד באוקטובר 2015, עם תחילת גל הטרור הנוכחי: ״מעשית, אפס סובלנות. רואים מישהו עם סכין, רואים מישהו עם מברג, לירות כדי להרוג, לא לחשוב פעמיים״.

בשבועות הראשונים לגל הפיגועים שהחל בתחילת ספטמבר 2015, הביטוי השגור בפי כל היה ״הקם להורגך השכם להורגו״. כך גם התנהלו הדברים בלא מעט מזירות הפיגועים. סרטוני וידאו של אזרחים ישראלים הופצו ברשת ובהם נראתה הקלות הבלתי נסבלת של הלחיצה על ההדק. בצה״ל ובמערכת הביטחון כולה נאלמו דום בתקופה הזאת, ולא גינו או פעלו נגד ירי בתוקפים פלסטיניים שלא סיכנו את חיי החיילים. זו הייתה המדיניות והאווירה שאפשרו לחייל צה״ל לירות בצעירה הדיל אל-שלמון במחסום ליד מערת המכפלה (22 בספטמבר). בסרטון שהופץ נראה בבירור כי לא נשקפה לו סכנה.

במחסום קלנדיה, מאבטחים [של המשרד לבטחון פנים] ירו למוות (27 באפריל) גם באחים מראם איסמעיל וסלאח טאהה למרות שלא נשקפה להם סכנה. אירוע זה בלט במיוחד כי השניים היו במרחק רב מהמאבטחים, שפעלו בבירור בניגוד להוראות. מאז נפתחה חקירת מח״ש, אולם עד כה המאבטחים לא הועמדו לדין.