על מה מלמדת תחייתו של בגין בפוליטיקה?

כמעט שני עשורים וחצי לאחר מותו של מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, דמותו של מנהיג הליכוד שפרש בנסיבות עלומות חוזרת אל מרכז הבמה הפוליטית. ב-9 במארס צוין יום השנה ה-24 למותו של בגין, וקשה היה שלא להבחין בשימוש המופרז שפוליטיקאים מרכזיים עשו בדמותו למטרות אלקטורליות ותדמיתיות.

זו תופעה מרתקת. מורשתו של בגין מאומצת לא רק על ידי מנהיג הליכוד הנוכחי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ויתר בכירי המפלגה, אלא גם על ידי יו"ר כולנו משה כחלון ויו"ר יש עתיד יאיר לפיד. אולם בעוד כחלון גדל בליכוד והעריץ את בגין כילד, לא ברור מה הקשר בין לפיד, שמרבית תומכיו נמנים על השמאל-מרכז, למנהיג הימין שהוא טורח לאמץ. מה יש בבגין - ראש הממשלה שהיה האחראי על מחדלי מלחמת לבנון -שהופך אותו דווקא כעת לדגל לנופף בו ולסמל שמושך מצביעים, לפחות לתפיסתם של הפוליטיקאים?

כדי לענות על השאלה הזאת כדאי להתעכב על האופן שבו לפיד מנכס את בגין לצרכיו. בפוסט שהעלה בעמוד הפייסבוק שלו ב-11 במארס הוא מספר על חוג בית שקיים לילה לפני כן בבית משפחת זריהן מאשקלון, משפחה ליכודניקית שורשית. וכך הוא כותב: ״׳בדיוק כמוכם׳, אמרתי להם, ׳גדלתי בבית שבו העריצו את מנחם בגין. הכוח שלו היה שהוא לא היה מוכן שיגידו לו על שום דבר 'אי אפשר'. אפשר להוציא את הפלסטינים מחיינו, אפשר לשפר את החינוך של הילדים שלנו, אפשר להלחם בשחיתות, אפשר להוריד מחירים׳״.

לפיד לא הופך את עצמו במקרה למעריץ של בגין. כחלק ממאמציו לחזר ולהביא אליו קולות של מצביעי ליכוד מתונים יותר, הוא עושה שימוש במי שהיה נערץ על בני עדות המזרח בפריפריה, מנהיג ימין לאומי. אלה בדיוק הדברים שלפיד, שמצוי כעת בנסיקה בסקרים, זקוק להם כדי להעביר אליו תומכי ליכוד מזרחיים. אולם ההיתלות של יו״ר יש עתיד בבגין היא חסרת בסיס של ממש, ואף גובלת בסילוף של דמותו ואמונותיו של מנהיג העבר.

על מה ולמה העריץ לפיד את בגין? על שדחף קדימה את מפעל ההתנחלויות או על תמיכתו באוטונומיה לפלסטינים שבה הם יוכלו לבחור אם הם מעוניינים בתעודת זהות ישראלית (או ירדנית)? ומה לגבי ההסתבכות של בגין בלבנון, כששר הביטחון שלו אריאל שרון הכניס את צה״ל למלחמה מיותרת? האם לא היה זה כשל מנהיגותי מהמעלה הראשונה? אבל לפיד בורר לעצמו מדמותו של בגין רק את המאפיינים שאמורים לסייע לו בבניית כוחו הפוליטי לבחירות הבאות. אין להתפלא אם הדבר אף נבדק בסקרים.

לפיד אינו מזכיר גם את העובדה שבגין ראה בשמירה על זכויות המיעוט הערבי בישראל ערך עליון. הוא פעל לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל, עד שהוסר בשנת 1966 (ממשל שהוחל על ידי שלטון השמאל של מפא"י). דווקא בגין, שנחשב בעיני בן גוריון לפאשיסט, הפגין בסוגיה הזאת השקפת עולם ליברלית. אבל את זה לפיד לא יזכיר, כי הוא הרי מרחיק את עצמו מכל מה שנתפס כיום שמאל. חלילה אם יישמע כמי שדואג לזכויותיהם של ערבים.

מי שעוד נזקק לדמותו של המנהיג המנוח הוא שר האוצר משה כחלון. במערכת הבחירות הקודמת ח״כ בני בגין נזף בכחלון על השימוש שעשה בזכרו של אביו בקמפיין שלו. לאחר שיו״ר כולנו טען שהוא מיישם את מורשתו החברתית של בגין, בניגוד לליכוד, עקץ אותו בגין הבן ואמר: "היזהרו מחיקויים". הוא טען שכחלון רק מנסה לגנוב קולות מהימין.

בשבוע שעבר כחלון חזר אל זירת הפשע. לציון יום השנה ה-24 למותו של בגין הוא העלה פוסט שבו העיד על עצמו כי הוא גלגולו של בגין כמנהיג חברתי הרואה לנגד עיניו את החלש. "ברוחו של בגין אנו פועלים במפלגת כולנו. אנו נלחמים במונופולים ובקרטלים יום יום למרות שמנסים לעצור אותנו", כתב. אלא שגם כחלון מנכס לעצמו היבט מסוים ממורשת בגין ומתעלם מהתמונה הכוללת. בגין אמנם הפגין חמלה כלכלית, וגולת הכותרת של פועלו הייתה פרויקט שיקום השכונות בעיירות הפיתוח. אולם לצד זאת, שר האוצר שלו, יורם ארידור, המיט אסון כלכלי על ישראל בדמות אינפלציה דוהרת ומשבר פיננסי. בגין לא נלחם במונופולים ולא בבנקים. הוא לא החזיק בתפיסת עולם כלכלית סדורה, ולא הפגין הבנה עמוקה בנושא.

בעוד כחלון ולפיד עושים במורשת בגין כבשלהם, גם ראש הממשלה לא נותר לאחור. בנאומו בסיעת הליכוד לציון יום השנה למותו של המנהיג, בחר נתניהו להזכיר את עקרונות קיר הברזל והיד הקשה מול האיומים הביטחוניים שבהם דגל בגין. אבל ההחלטות הקשות שקיבל בגין דווקא מדגישות כמה נתניהו מתקשה להפגין מנהיגות. בגין הורה על הפצצת הכור בעיראק ב-1981 וחתם על הסכם שלום עם מצרים שנתיים קודם לכן. בארבע הכהונות של נתניהו הוא לא יכול להציג אף הישג שמתקרב לסדר הגודל הזה.

גם שרת התרבות השנויה במחלוקת, מירי רגב, לא פספסה את ההזדמנות והזכירה את בגין בדף הפייסבוק שלה, כדמות כריזמטית וצנועה שמובילה לשינויים. במקרה של רגב, יש להניח כי בגין היה מתחלחל אילו היה נחשף לכמות ההסתה שהיא מייצרת כלפי ערביי ישראל. גם ניסיונותיהם של בכירים בליכוד להצר את צעדיו של בית המשפט העליון מנוגדות לחלוטין לרוחו של בגין, שדגל בעליונות המשפט, בממלכתיות ובליברליזם.

סילוף מורשת בגין וההאדרה הסלקטיבית של דמותו מעידים על שטחיותם של הפוליטיקאים מצד אחד, אבל מצד שני הם גם מסמנים כמיהה בציבור למנהיגות אמיצה - ועדיף ימנית. לפיד, למשל, העדיף את מנחם בגין על פני יצחק רבין, שעמדותיו מייצגות חלק גדול יותר ממצביעיה הנוכחיים של יש עתיד. אבל כיום, בשביל להיות ראש ממשלה, מורשת רבין כבר לא מביאה מספיק קולות.