את מדינות ערב הפרגמטיות מטרידה היום בראש ובראשונה התחזקותם והשפעתם הגוברת של ארגונים איסלאמיסטיים קיצוניים, כדוגמת המדינה האיסלאמית ואל-קאעידה. המשטרים במדינות ערב שינו את סדר העדיפויות, וזנחו את הבעיה הפלסטינית. יוצאים מכלל זה רק מצרים והמנהיג שלה, הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי. בנאומו האחרון באו"ם ב-28 בספטמבר 2015 אמר א-סיסי, שכינונה של מדינת פלסטין על בסיס קווי 67', עם מזרח ירושלים כבירתה, "יסיר לאלתר את אחד הגורמים העיקריים שפוגעים ביציבותו של האזור, ואת אחת האמתלות המסוכנות ביותר להצדקת הקיצוניות והטרור".
עמדתו של א-סיסי עולה בקנה אחד עם תפקידה המסורתי של מצרים כנושאת הדגל של המאבק הפלסטיני. הנשיא אנואר סאדאת התנה את החתימה על הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979 בעיסוק בסוגיה הפלסטינית. לנשיא חוסני מובארק היה תפקיד מפתח בתמיכה ביושב ראש אש"ף יאסר ערפאת לאורך תהליך אוסלו , והוא אף אירח על אדמת מצרים (בקהיר ובטאבה) את רוב השיחות על הסכמי הביניים ב-1995. כעת א-סיסי מודאג גם הוא מהתחזקות החמאס על חשבונו של פתח, כחלק ממדיניותו המוצהרת למלחמה בטרור.
