הדמוניזציה של השכול הפלסטיני
השיח הטעון והאמוציונלי על קדושת החיים של הישראלים לעומת קדושת המוות של הפלסטינים בהשתתפות מקבלי ההחלטות במערכת הפוליטית והביטחונית, מסייע להם להסיר מעצמם כל אחריות למצב וכך לחמוק מהכרעות גורליות – קץ הכיבוש.
על רקע אינתיפאדת היחידים מתנהל בישראל בשבועות האחרונים [פברואר 2016] שיח טעון ורווי אמוציות על קדושת החיים של הישראלים לעומת קדושת והאדרת המוות בקרב הפלסטינים. אם הוויכוח היה מתנהל רק ברשתות החברתיות או בין טוקבקיסטים המעניקים "הסברים" אידיאולוגיים, דתיים או פסיכולוגיים לסכסוך, ספק אם שיח זה היה זוכה להתייחסות רצינית. אבל השיח מגיע ממקבלי ההחלטות הבכירים ביותר במערכת הפוליטית והביטחונית בישראל.
הטענה העולה מפי הדוברים היא, בדרך כלל, כי הפלסטינים שולחים בקלות את בניהם אל מותם וכי מבחינתם החיים נחשבים זולים; זאת לעומת הישראלים, המבכים מרה כל קורבן פיגוע או חייל לוחם בשדה הקרב, שמהווה על פי תפיסת היהדות "עולם ומלואו".
שר החינוך נפתלי בנט אף הגדיל לעשות ובישיבת הממשלה השבוע [21 בפברואר] אמר, כי הורים פלסטינים אינם מונעים מבניהם או בנותיהם לבצע פיגועי דקירה בידיעה שאם ייהרגו, המשפחה תקבל מענק כספי וקצבה מהרשות הפלסטינית. לבנט אף הייתה הצעה: לקזז מכספי המסים שישראל מחויבת להעביר לפלסטינים את הסכום שמעניקה הרשות למשפחות מחבלים. הוא לא ידע שישראל כבר עושה זאת.
למחרת [22 בפברואר], בכנס של הורים שכולים באילת, ערך מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך השוואה בין השכול של הישראלים לבין השכול של "שכנינו" כהגדרתו. "המסר הסמוי שלהם הוא שאין שום חשיבות לחיים, וכי בלחיצת כפתור או שליפת סכין אפשר לעבור לעולם טוב יותר ולהיפטר מהאתגרים של העולם הזה", אמר המפכ"ל.
