תעלומת המחבל מדיזנגוף

בישראל הביטו על פיגועי הטרור בפאריס ב-13 בנובמבר [2015] בפליאה מהולה בבוז. השאלות שנשאלו על ידי מומחי ביטחון ישראלים היו איך לא הייתה התראה, איך יכולים טרוריסטים אנשי ג'יהאד לפעול בחופשיות רבה כל כך ברחבי היבשת, איך הצרפתים התמימים לא מסוגלים להתמודד עם אירועים מהסוג הזה בשטחם, ואחר כך איך בריסל נועלת את שעריה ליותר משבוע בגלל התראה ועד כמה יכולים כמה טרוריסטים להוציא משיווי משקלן מדינות אירופיות גדולות שניצבות מול התופעות הללו ללא תשובה.

ישראל, עם ניסיון מצטבר של למעלה מ-70 שנה במאבק נגד טרור ערבי ואסלאמיסטי, רואה בעצמה מודל משודרג ומבוצר בכל הקשור בתופעה. אצלנו, מתגאים הישראלים, יודעים להתמודד עימה ולטפל בה.

אבל אז הגיע נשאת מלחם. ביום שישי, ה-1 בינואר (בישראל זהו יום עבודה רגיל), הגיע מלחם, ערבי-ישראלי צעיר בן 28 מהכפר ערערה, לתל אביב. הוא הסתובב ברחוב דיזנגוף, שהוא המקבילה התל-אביבית לשדרה החמישית ושדרות מדיסון בניו יורק, על גבו תרמיל גב קטן, עד שנכנס לחנות למוצרי מזון טבעוני. הוא הסתובב בחנות, הכין לעצמו שקית של פירות יבשים, התחרט, רוקן את השקית בחזרה, נעמד ליד היציאה, הוריד את התרמיל מהגב בנחת, הניח אותו על עגלת קנייה שעמדה שם, הוציא מתוכו תת-מקלע מסוג "ספקטרה" (המכונה גם "פלקון") מתוצרת איטליה, השאיר את התרמיל בחנות, יצא ממנה ובאותה שנייה, כאילו הופעל עליו קסם מיוחד, הפך למכונת הרג: הוא החל לרסס את רחוב דיזנגוף באש,  ירה לעבר הבר הסמוך ("הסימטא"), הרג שם שני צעירים, והמשיך במסע הירי עוד כחצי דקה, עד שפתח בריצת אמוק ונעלם. במצלמות האבטחה הוא עוד נראה מחליף מחסנית תוך כדי ריצה. מאז, אבדו עקבותיו.

נכון לשעת כתיבת המאמר הזה [6 בינואר] חלפו כבר חמישה ימים מלאים מרגע הפיגוע, והמחבל איננו. השב"כ הישראלי מתפאר, ובצדק, בפענוחים מהירים ויעילים של פיגועים קשים ומסובכים בהרבה מהאירוע בתל אביב. ישראל יודעת לשלוף את המחבלים הפלסטינים ממעמקי קסבות מאיימות במחנות פליטים הממוקמים בטבורן של ערים פלסטיניות, תוך שימוש במודיעין מדויק. זה קורה גם כשהפיגועים מתרחשים באישון לילה במקומות מבודדים, ללא עדי ראייה, מצלמות אבטחה או עקבות כלשהן.