דילוג לתוכן העיקרי

51 שנה לייסודה – הפת"ח לאן?

מחלוקות אידיאולוגיות אדירות מפלגות את מי שעוד נותרו נאמנים לתנועת הפת"ח, שמציינת השבוע 51 שנה להקמתה. הקיפאון המדיני והייאוש הפלסטיני עלולים לסמן את שנת 2016 כאחרונה שבה ישלטו בפת"ח כוחות פרגמטיים.
Palestinian boys carry a poster depicting Palestinian President Mahmoud Abbas during a rally marking the 50th anniversary of the founding of the Fatah movement, at Qalandia refugee camp near the West Bank city of Ramallah January 1, 2015.  REUTERS/Mohamad Torokman (WEST BANK - Tags: ANNIVERSARY CIVIL UNREST POLITICS) - RTR4JTEA

שתי הכרזות שהכינו בתנועת הפת"ח לציון יום השנה ה-51 לייסודה, מבטאות במדויק את הוויכוח המר המתנהל כיום בתנועה.

על כרזה אחת, שעוצבה על ידי תומכי היו"ר, מתנוססות מטבע הדברים תמונותיהם של יאסר ערפאת ואבו מאזן לצד הספרה 51, כשיונה צחורה מרחפת מעל דגל פלסטין ומסגד אל אקצא. בתחתית הכרזה נכתב: "הבטחה היא הבטחה ונדר הוא נדר".

הכרזה השנייה, שאותה מפיץ פלג אחר בפת"ח, פונה בשפה שונה לחלוטין אל אותם פעילי התנועה המאוכזבים מדרכה בשנים האחרונות. את היונה הלבנה – סמל הסכם השלום עם ישראל, החליפה מפת פלסטין הכוללת את כל שטחה של מדינת ישראל. ולמי שנותר ספק לאן מועדות פני התנועה בעתיד, נכתב: "תחי יום ההקמה של (תנועת) העוצמה הפתחאווית".

הפיגוע הראשון (והכושל) שניסתה לבצע חולייה של אנשי פת"ח – בקו המוביל הארצי, ב-1 בינואר 1965, הוא היום שבו מציינים בפת"ח את ייסוד התנועה (אם כי התנועה הוקמה כבר ב-10 באוקטובר 1959, בכווית). 51 שנים אחרי, 2016 תהיה קו פרשת המים מבחינת התנועה, אשר ייסדה את הלאומיות הפלסטינית והצעידה אותה כמעט עד הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967.

חתימת הסכמי אוסלו [1993], המאבק הפנים פלסטיני (חמאס-פת"ח) והעימות המדיני עם ישראל חוללו משבר גדול בפת"ח והתנועה איבדה את התמיכה הרבה שהייתה לה ברחוב הפלסטיני. רוב צעירי הגדה ורצועת עזה נואשו ממנה, נוכח אכזבתם משלטונם של ערפאת ואבו מאזן וטענות כי תנועת הלאומיות הפלסטינית נגועה בשחיתות ודואגת לבכיריה ולא לאזרחים.

מחלוקות אידיאולוגיות אדירות מפלגות את מי שעוד נותרו נאמנים לתנועה המזדקנת. הפילוג נסוב סביב שאלת השאלות – לאן בעצם מועדות פניה של תנועת הפת"ח בעידן של אחרי אבו מאזן?

העובדות המוצקות שיצקה ישראל בשטח שכנעו גם את האופטימיים ביותר כי נוסחת "שתי מדינות לשני עמים" כמעט שאינה ישימה. אין אף פעיל בתנועה, זוטר או בכיר, שמאמין כי ניתן להגיע בשנים הקרובות להסדר עם ישראל במסגרתו תיסוג לקווי 1967, תוותר על חלקים מירושלים, וניתן יהיה להקים לצדה בהסכמה ובשלום מדינה פלסטינית. זוהי נקודת המוצא של הוויכוח בין שני המחנות בפת"ח.

מחנה אחד – המורכב ברובו מבכירי התנועה, פעילי שטח ודור הביניים ששהו בכלא הישראלי – עדיין לא נואש מפיוס עם ישראל. מחנה זה מכונה "מחנה הפיוס" (יש המכנים אותם בלעג "מחנה הנאיביים") ובתוכו אפשר למנות את ג'יבריל רג'וב, כדורה פארס, חוסיין א-שייח ואחרים. הם יודעים שמאבק מזויין עם ישראל לא יניב תוצאות מעשיות, או אם לדייק יוביל לאסון.

מבחינתם צריך לפעול בשני מישורים מקבילים: המישור האחד הוא ללכת בדרכו של היו"ר אבו מאזן, שביקש להכריז על מדינה פלסטינית באו"ם ופועל מדינית בקרב הקהילה הבינלאומית. המישור השני הוא להמשיך לפנות לדעת הקהל בישראל בתקווה שיבוא יום בו הישראלים "יתעשתו".

הכוחות הללו, המהווים את הרוב בתנועת הפת"ח, גם משוכנעים שתנועת החרם הבינלאומית BDS  תעשה את שלה, ותסייע לשכנע את אזרחי ישראל שדרך הימין של סיפוח שטחים ובנייה מאסיבית בהתנחלויות לא תועיל להם.

המחנה השני, לעומת זאת, סבור שישראל מבינה רק את שפת הכוח. מבחינתו פתרון שתי המדינות אינו מעשי יותר כיוון שישראל עשתה הכל כדי שלא ניתן יהיה לממשו. לפיכך יש לחזור לימי טרום הסכם אוסלו ולחזון הפת"ח המקורי של "מהים ועד הנהר", דהיינו כל שטח פלסטין שייך לפלסטינים.

תומכי הגישה הזאת הם בדרך כלל מי שמכונים "אל-מרג'עיה" – מנהיגי ופעילי התנועה שהגיעו מהפזורה. ביניהם ניתן למנות את סולטאן אבו עיניין, ג'מאל אל טיראווי וג'מאל אבו ליל. הם גדלו על האידיאולוגיה שישראל היא נטע זר אותו צריך לעקור, וזו אכן הייתה הגישה השלטת בפת"ח ובאש"ף עד חתימת הסכמי אוסלו; עתה, נוכח הייאוש בשטחי הגדה וברצועת עזה וההערכה כי אין עוד פתרון מדיני עם ישראל, הם סבורים שצריך להשיב עטרה ליושנה. כיצד בכוונתם ליישם את החזון החדש-ישן? גם על כך נסוב ויכוח מר. האם על תנועת הפת"ח, כלומר התנזים (פעילי השטח), להצטרף לאינתיפאדה השלישית, או שמא עליהם לקבל את דין התנועה הנוכחי ולשבת על הגדר, לנשוך שפתיים ולחכות לרגע שבו ייאמר "עד כאן"?

הוויכוח הזה על עתידה ותפיסתה של תנועת הפת"ח מתנהל בתקופה של אכזבה מרה של רוב הציבור הפלסטיני מתפקודו של אבו מאזן, מדרכו ומדרכה של תנועת הפת"ח. רבות נכתב בשבועות האחרונים על אינתיפאדת היחידים המתחוללת מאז חודש אוקטובר [2015]. כל המפגעים יצאו לבצע פיגוע נגד ישראלים, אבל במקביל הביעו מחאה מובהקת כלפי הרשות הפלסטינית וכלפי התנועות הפלסטיניות בשטח (חמאס, פת"ח וג'יהאד אסלאמי).

בכירי תנועת הפת"ח מכירים בדיוק את הלך הרוחות בשטח. הם גם יודעים שתנועת הפת"ח תתקשה לשחזר את ימי תהילתה, ושעליה לשקם את עצמה בתבונה ובזהירות אם חפצת חיים היא.

שנת ה-51 של תנועת הפת"ח לא תהיה שנה קלה. על פי כל הסימנים, זו שנתו האחרונה של אבו מאזן בתפקיד. אבל בין אם ילך לביתו במהלך השנה הבאה או ימשיך לקרטע בתפקיד, המאבק בתוך הפת"ח על דרכה ימשיך לטלטל את התנועה. אם יממש אבו מאזן את איומיו ויפרוש, יש סיכוי רב שהמחנה האקטיביסטי בפת"ח המעוניין לחזור לפעילות מזויינת לא יישב על הגדר - גם אם מחליפו של אבו מאזן יהיה מ"מחנה הפיוס" .

המאבק הזה, המתנהל לעת עתה בשטחי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית בלבד (חמאס שולט בעזה ואנשיה מתמודדים עם בעיות אקוטיות אחרות), צריך לעניין מאוד את מקבלי ההחלטות בישראל בדרג המדיני ביטחוני. שנת 2016, השנה שבה מציינת תנועתו של ה"לא פרטנר" אבו מאזן 51 שנים לייסודה, עלולה להיות השנה האחרונה שבה כוחות פרגמטיים ישלטו על תנועת הפת"ח. האפשרויות האחרות בשטח אינן מבטיחות עתיד טוב, מכל בחינה שהיא.  

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles