דילוג לתוכן העיקרי

האם יצליח הרצוג להימלט מגורל קודמיו בראשות העבודה?

מפלגת העבודה ידועה בקוד הגנטי של חיסול ראשיה אחרי מפלה בבחירות. בינתיים הרצוג מצליח להחזיק מעמד, אך מתחת לפני השטח המריבות מתלהטות. במקום להתמקד בהנהגת האופוזיציה מול ממשלה מקרטעת, הוא טרוד בהישרדות. זה מה שקרה גם השבוע.
Isaac Herzog, leader of Zionist Union party, attends the swearing-in ceremony of the 20th Knesset, the new Israeli parliament, in Jerusalem March 31, 2015. REUTERS/Heidi Levine/Pool - RTR4VMRF

ביום ראשון הקרוב [8 בנובמבר] תתכנס ועידת מפלגת העבודה בתל אביב, כשעל סדר יומה אישור צירופם של 450 צירים חדשים. לכאורה מדובר בהליך פרוצדורלי משמים וצפוי. אבל במפלגה כה סוערות הרוחות, עד שנראה כי היא שוב צועדת במסלול המוכר והידוע של חיסול יושב הראש שלה אחרי תבוסת הבחירות.

נגד הרצוג נטען הפעם, כי המהלך שהוא מוביל לצירוף שרירותי של 450 צירים הוא הליך לא תקין, שנועד להעניק לו כוח ולאפשר לו להטות הצבעות לטובתו בסוגיות עקרוניות; למשל דחיית מועד הפריימריז לראשות המפלגה.

הרצוג אינו היו"ר הראשון שפועל באופן הזה. עשו זאת גם קודמיו אהוד ברק ושלי יחימוביץ'. אבל בימים אלה, כאשר מתחת לפני השטח ומעליו מאותגרת מנהיגותו ודמויות חדשות וישנות נושפות בעורפו, נראה שהעניינים יצאו מכלל שליטה.

רק כך ניתן להסביר את התפרצותו בישיבת סיעת המחנה הציוני השבוע [2 בנובמבר], במהלך עימות שפרץ בינו לבין ח"כ פרופ' יוסי יונה. העימות בין השניים החל כשיונה ביקש לקיים דיון בנושא צירוף החברים החדשים לוועידה – כפי שדרשו פעילים מרכזיים במפלגה במכתב ששלחו להרצוג.

הרצוג הכיר את המכתב. רובו בכלל עוסק בטענות לאי סדרים בבחירות ליו"ר קק"ל [19 באוקטובר] בהן נבחר ח"כ דני עטר (העבודה). הרצוג זעם, הוא חש שיונה מחזיר אותו במכוון לבחירות בקק"ל, שגרמו לו הרבה כאבי ראש והכניסו למפלגה דם רע ומחנאות. עטר, שנתמך על ידי הרצוג, נחשב לאיש הגוורדיה הישנה והעסקנית. מהעבר השני ניצב מיכאל ביטון, ראש עיריית ירוחם המוערך, פעיל חברתי, שהפך את עיר הפיתוח הדרומית לסיפור הצלחה. בביטון תמכו יונה ויו"ר המפלגה לשעבר יחימוביץ'. הקרב בין עטר לביטון לבש ממד של פוליטיקה חדשה מול פוליטיקה ישנה, שגם ניצחה לבסוף. הרצוג, שרשם לעצמו הישג בכך שהמועמד בו תמך ניצח, דחה בתוקף את הטענות לפיהן הבחירות לראשות קק"ל התנהלו באופן לא תקין ולכן יש לבדוק את כשירותן.

באווירה הטעונה הזאת לא היה צריך הרבה כדי לגרום להרצוג להתפרץ. כאשר יונה העלה את הדרישה לקיים דיון בצירוף החברים החדשים, הרצוג הנסער הטיח בו: "אתה חצוף! אתה גורם לכך שגם בבחירות הבאות אף אחד לא יבחר בנו. לא אתן לך להרוס את המפלגה מבפנים". יונה השיב לו: "אתה חצוף. אל תרים את הקול".

חברי הסיעה נדהמו מההתפרצות הנדירה של הרצוג, שהאשים את יונה בהנצחת תרבות הפגיעה במפלגה. יונה מצדו השיב שאת התרבות הזאת הרצוג הביא בעצמו. בשיא המריבה הקולנית נטשה ח"כ ציפי לבני את החדר, לא לפני שאמרה שאם מפלגת העבודה רוצה לירות לעצמה בראש היא הולכת. לא כך תיארה לעצמה לבני את החבירה המפוארת למפלגת העבודה, שהייתה אמורה להחזיר אותה אל קדמת הבימה ואולי אפילו אל לשכת ראש הממשלה ברוטציה עם הרצוג. מכל התוכנית הגדולה נותרה ישיבה מתסכלת באופוזיציה. כאשר מצאה את עצמה בלב מריבה לא לה, החליטה לבני ובצדק לעזוב את החדר. היה לה די והותר מזה בקדימה.

הריב הקולני בין הרצוג, שידוע בדרך כלל בנועם הליכותיו, לבין יונה, שניהל סדר יום עצמאי, תפס כצפוי כותרות והחזיר את מפלגת העבודה לאלמנט שלה. אף אחד מחוץ למפלגה לא ירד לעומקו של הוויכוח על צירוף החברים החדשים לוועידה. מה שנותר בחלל האוויר הוא הדיה של קטטה מכוערת ויצרית, המלמדת על המתחים הפנימיים במפלגה ועל החיים הקשים של היו"ר.

את ההתפרצות של הרצוג צריך לראות על רקע קרב המנהיגות שצובר תאוצה. כשמונה חודשים לאחר הבחירות לכנסת [מארס 2015], הרצוג מתקרב למועד בו על פי חוקת המפלגה יש לקיים פריימריז על ראשותה (14 חודשים אחרי הבחירות אם המפלגה לא הרכיבה את הממשלה). מלבד דמויות כמו שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ, ראשי המפלגה לשעבר ששוקלים התמודדות, וחברי כנסת כמו אראל מרגלית ועומר בר-לב שמהרהרים גם הם בעניין, צצים ועולים שמות כמו ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, ששוקל התמודדות ויוצא בגלוי נגד תפקוד הרצוג; והרמטכ"לים לשעבר גבי אשכנזי ובני גנץ, ששמותיהם עולים חדשות לבקרים. אז אין פלא שהרצוג מרגיש לכוד בתוך מפלגה שמאיימת לחסלו - ומפלס הלחץ שלו עולה.

בנוסף, מעת לעת מתפרסמים סקרים שמדרגים את הרצוג בתחתית הרשימה של מדדי היכולת להתמודד עם גל הטרור. ומעבר לכך, אין זה סוד שהרצוג רצה להיכנס לממשלת נתניהו, אך ראש הממשלה חושש להפקיר את גורלו בידי מפלגה שיכולה לפתע פתאום להדיח את היו"ר שלה, כלומר את הרצוג, ולהחליט על יציאה מממשלתו. נתניהו גם אמר זאת להרצוג.

ככל שחלפו החודשים מאז הבחירות ונראה היה שנתניהו התרגל לחיים בתוך ממשלת ימין צרה, כך הלך הרצוג והפנים שהוא יצטרך להוביל את המפלגה באופוזיציה. אבל גם כיו"ר מפלגה בת 24 מנדטים ובתפקיד החשוב של יו"ר האופוזיציה הרצוג מתקשה להמריא. הוא לא מצליח להוביל סדר יום אלטרנטיבי לממשלה, גם אם הוא נואם את הנאומים הנכונים, יוצא להפגין עם ראשי רשויות מהפריפריה נגד הקיצוץ בהטבות המס ומרבה לתקוף את נתניהו.

דווקא עכשיו, כשמציינים 20 שנה לרצח רבין [י''ב בחשוון ה'תשנ''ו], זו הייתה יכולה להיות נקודת קפיצה מצוינת למפלגה העבודה, שהעמידה בראשה מנהיג בסדר גודל כזה ושמורשתו רלוונטית מתמיד.

דווקא עכשיו, כשממשלת הימין של נתניהו מציגה סדר יום פוגעני לערכים דמוקרטיים ואזלת יד מדינית על רקע גל טרור מתמשך, העבודה יכלה לפרוח.

אבל האופוזיציה שמציג המחנה הציוני מקרטעת. בעוד יאיר לפיד ואביגדור ליברמן מצליחים להשיג בולטות מתוך האופוזיציה למרות שהם הרבה יותר קטנים במנדטים, הרצוג עסוק מבוקר עד ליל במלחמת הישרדות פנימית, סיזיפית ומייאשת, ובתמרונים פוליטיים בלתי נגמרים.