המילים של נתניהו לא מספיקות להרגעת הזעם הערבי

בנימין נתניהו צודק. ישראל היא באמת מקום די מסוכן. אלפי טילים של החיזבאללה מכוונים ליישובי הצפון. התגברות ירי הרקטות על אזור עוטף עזה לקצב שלפני מבצע צוק איתן היא שאלה של זמן. ברמת הגולן אפשר לשמוע את הדי המלחמה שהצבא הסורי מנהל נגד האופוזיציה, או מול המיליציות של דאע"ש. השכנה המזרחית ירדן כורעת תחת נטל הפליטים מסוריה, וראש הממשלה הבטיח לבנות גדר לאורך הנהר, כדי לחסום את דרכם של טרוריסטים חמושים. אפילו חוף הים היה נתון עד לאחרונה להתקפה ארסית של מדוזות. וכל זה בלי להביא בחשבון את העמקת ההגמוניה של איראן באזור, מאז שהסכם הגרעין שנחתם בווינה יצא לדרך. מקור דיפלומטי בכיר גילה בסוף השבוע לאל-מוניטור כי שר ההגנה של איראן יקיים בימים הקרובים בבייג'ין פגישת תיאום עם עמיתיו מרוסיה ומסין. כל זה קורה בשעה שהמלחמה שמעסיקה יותר מכל את ארצות הברית, נותנת החסות של ישראל, היא מלחמת הבחירות לבית הלבן בשנה הבאה.

רשימת הסכנות הללו, האורבות לפתחה של ישראל, יכולה להדיר שינה מעיניהם של אנשים מן היישוב. אבל שיחת היום במועדון הספורט, בתור לבנק ובסופרמרקט, היא סכינים, אבנים ומכונית נהוגה בידי מתנקש. בתקופת האינתיפאדה השנייה [2005-2000] ניתן היה להאשים את "פושעי אוסלו", שחתמו על הסכם אשר אפשר לרשות הפלסטינית לצייד את שוטרי רמאללה ועזה בנשק חם. היום, רוב המחבלים והמחבלות נושאים ליד הסכין תעודת זהות ישראלית. את האבנים מיידים נערים שנולדו ב"עיר שחוברה לה יחדיו" ונהפכה ל"עיר שחובלה לה יחדיו".

בעיצומו של גל פיגועי ההתאבדות, ב-2001, נדונה במליאת הכנסת הצעה לסדר שיזמו אנשי ימין, בכותרת "הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא: למה נתנו לפלסטינים רובים?". מעניין אם הם הכירו את השיר של נתן אלתרמן, שמסתיים בשורות: "שני בנים לי, שניים, אהבתים מאוד, ליבותיהם טובים; אך בבוא היום... למען השמיים, אל תתנו להם רובים!" [''אל תתנו להם רובים'', 1934]. היום מן הראוי להקים ועדת חקירה, שתדון בשאלה; למה נתנו לפלסטינים סכינים, מברגים ואבנים, ומכוניות שמשמשות לדריסת יהודים?

העד הראשון שהוועדה צריכה לחקור, תחת אזהרה, הוא ראש הממשלה. עליה לשאול אותו האם היה ער לתרומתו של הקליפ "הערבים באים בכמויות אדירות לקלפי" לתחושות הזעם, הניכור והקיפוח של אזרחי ישראל הערבים. אם ישיב בשלילה, עליו להגיש מיד את התפטרותו בנימוק שהוא לוקה בטיפשות, אטימות וגסות רוח. אם יסביר שהוא לא העריך נכונה את עוצמת הפגיעה בחמישית מאזרחי המדינה ולא צפה את ההשלכות החמורות על יחסם לרוב השולט, ראש הממשלה חייב, לכל הפחות, להוכיח כי הוא הפיק את הלקח. תחילה עליו להתנצל בפומבי על הפגיעה ברגשותיהם של כל שוחרי הדמוקרטיה בישראל. לא במפגש מבוים עם פעילי ליכוד מהמגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, שהריעו לו במחיאות כפיים; נתניהו חייב לעשות זאת בנאום לאומה, שבו ידבר באותו להט, שבו הזהיר מפני האיום האיראני. עליו לבקש מחילה ולהודיע כי מדינת ישראל היא מדינת היהודים, אך גם מדינת כל אזרחיה. בלי הבדל דת, גזע ולאום.

הוראה לשרי הימין להימנע מביקור בהר הבית כמוה כאספירין שפג תוקפו לחולה סרטן גרורתי. כדי שמגיפת האלימות שפוקדת את ישראל לא תהפוך למחלה סופנית, יש לנקוט מיד בצעדים שיהלמו את גודל הסכנה. כשהמגזר הערבי בוער וירושלים מידרדרת - אין די בדיבורים, בעיקר כשהדובר הוא נתניהו. זה הזמן לשלוף מהמגירה את דו"ח ועדת אור, הועדה שדנה באירועי אוקטובר 2000, וליישם מיד את המלצותיה לסגירת הפערים העצומים בין יישובים יהודים לשכניהם הערבים בתחומי החינוך, הבריאות, התשתיות והשיטור. בראש וראשונה יש לסגור את הפער הקטלני לגבי קלות ידם של שוטרים על ההדק (מאז האינתיפאדה השנייה, שבה נהרגו 13 אזרחים ערבים, הרגו שוטרים 51 אזרחים ערבים, לעומת שני אזרחים יהודים).

יהודי שיעז לבקר בכפר עקב, או במחנה הפליטים שועפאט, לא יתקשה להבין מדוע צעירים מהשכונות הללו דוקרים יהודים ומיידים בהם אבנים. הם נמנים על כ-60 אלף "ירושלמים" שחיים בין חומת ההפרדה לשטחי הרשות הפלסטינית, מה שמכונה אזור "עוטף ירושלים". בנים חורגים לשני עמים. במרחק של חמש דקות נסיעה מהווילות של גבעת המבתר חיים בני אדם מובטלים ונואשים שהמדינה זנחה. ביולי 2005 החליטה ממשלת שרון "להסדיר את מצבם של תושבי עוטף ירושלים". הממשלה החליטה להקצות תקציבים מיוחדים לעיריית ירושלים לצורך שיפור הכבישים והתחבורה הציבורית שם, שדרוג מערכת החינוך, הקמת סניפי דואר ויחידות של משרדי הממשלה השונים. נתניהו היה אז בשלהי כהונתו כשר האוצר. מי שמכהן כבר שש שנים בתפקיד ראש הממשלה נושא ברוב האחריות למסמוס התוכנית הזו ולתוצאות האלימות של החרפה.   

הצעדים הללו הם הכרחיים ודחופים, אך בשום אופן לא מספיקים. אפשר לצפות שנתניהו, גאון הפריטה על מיתרי הסולידריות של יהודי העולם עם אחיהם בישראל, יבין שגם ערביי ישראל יודעים מהי סולידריות עם בני עמם. גם נגד ממשלתם. כל עוד תושביה הפלסטינים של בקעה אל שרקייה נתונים תחת כיבוש ישראלי, ערביי בקעה אל גרבייה, שמזדהים עם הלאום הפלסטיני, יזדהו עמם. גם נגד ממשלתם בישראל. למרבה האימה והצער, כולנו משלמים את המחיר הנורא.