השואה, גרסת נתניהו
נתניהו לא מהסס לסלף את ההיסטוריה כדי לגלגל את האחריות למצב – ממנו לאבו מאזן. שר ישראלי לשעבר, שארגן פגישת פיוס בין השניים לפני ראש השנה, אך זו טורפדה, אומר השבוע: "זו שגיאה קשה. פגישה כזו הייתה מונעת פיצוץ".
כעשרה ימים לפני ראש השנה, בסוף אוגוסט השנה [2015], ביקש יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן מאנשיו, שיקשרו אותו עם אישיות ישראלית פוליטית שהוא מכיר היטב. האיש היה חבר כנסת ושר בממשלות ישראליות רבות, פרש לאחרונה, מקושר היטב בצמרת הפוליטית ומכיר מקרוב את בנימין נתניהו. אבו מאזן ביקש ממנו "לקפוץ לביקור" במוקטעה שברמאללה. האיש הסכים ברצון. הפגישה ביניהם התקיימה כמה ימים אחר כך, בסביבות שבוע לפני תום השנה העברית.
בשיחות פרטיות שקיים הישראלי לאחר המפגש, הוא תיאר את אבו מאזן כמנהיג בודד, קודר, מיואש, שמחשב את קצו ומשווע לעזרה; הוא שוקל להתפטר מתפקידו, "לקרוא לאלוף הפיקוד הישראלי, לתת לו את המפתחות לגדה המערבית"; הוא לא מסוגל לספק תקווה לבני עמו, הוא מדווח על "נתק מוחלט עם הישראלים, עושים מאתנו צחוק, אני לא יכול לעשות כלום בלי אישור של ישראל, הכל תקוע, אין משא ומתן, ההסכמים לא מיושמים, לא נותרה לי ברירה".
הישראלי, שמכיר את אבו מאזן והיה איתו בקשר בעבר, ניסה לדבר על לבו ולעודדו. הוא הפציר בו לא להתפטר. "זה יגרום לייאוש לכל שאר האנשים שעוד מאמינים בתהליך השלום", אמר לו, "וגם אין מי שיחליף אותך. יכול לקרות אסון אם תתפטר".
ואז, על פי הדיווחים, אמר לו אבו מאזן את הדברים האלה: "אני רוצה לעשות שלום. אני יודע שהישראלים לא מאמינים לי, אבל אני באמת רוצה. אני יודע שאם אעשה את זה, יכול להיות שהגורל שלי יהיה כמו של סאדאת ורבין, אבל לא אכפת לי".
