אבו מאזן, הזדמנות שהוחמצה

אנו מתקרבים כנראה לסוף עידן הנשיא אבו מאזן - וגם לסוף עידן הנהגת אש''ף שיצאה מתוניס, זו של יאסר ערפאת וחסידיו. נדמה שכעת צפויה תקופה של חוסר בהירות ושל כאוס בטרם יתבסס משטר חדש ברשות הפלסטינית, ובטרם תתחוור המציאות החדשה.

עדיין לא ברור מתי (אם בכלל) אבו מאזן מתכוון להתפטר. אחד מאנשי סודו הקרובים ביותר סיפר לאל-מוניטור בעילום שם, לפני הנאום שנשא ב-30 בספטמבר בעצרת הכללית של האו"ם, שאבו מאזן נואש מהאפשרות של הקמת מדינה פלסטינית בדרכי שלום: "אבו מאזן מתנגד לאלימות, ומאמין באמת ובתמים בדיפלומטיה הפלסטינית. מצד שני, הוא גם נואש לחלוטין מחוסר הנכונות של ישראל לשים קץ לכיבוש, ומחוסר נכונותו של אובמה להתערב אצל נתניהו. הוא סבור שישראל מעולם לא התכוונה ליישם את הסכמי אוסלו. הוא שוחח איתנו על רצונו להתפטר לפני הבחירות הקרובות, שאותן ירצה לקיים כבר בעתיד הקרוב, ואולי אף להכריז על הגדה המערבית כולה ועל מזרח ירושלים כעל מדינה בכיבוש. על כל פנים, שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל יהיה תלוי ביישומם המלא של הסכמי אוסלו בידי ישראל, כולל ציר זמן ברור לכינונה של מדינה".

אבו מאזן יהיה כנראה המנהיג הפלסטיני שכמו משה, נאלץ לראות מרחוק את הארץ המובטחת, אך לא זכה להגיע אליה. אחרי שיתפטר, רבים יתגעגעו אליו - גם בקרב מתנגדיו החריפים בישראל, בפלסטין ובעולם כולו.

אבו מאזן הוא אדם מתון במלוא מובן המילה. ביחד עם ראש צוות המשא ומתן של אש"ף, אבו עלא (אחמד קריע), הוא היה המוח מאחורי הסכמי אוסלו. שניהם עשו רבות כדי לשכנע את יאסר ערפאת לבחור בערוץ הדיפלומטי. אבו מאזן האמין עוד מאמצע שנות ה-80 בצורך להידבר עם ישראל ולהכיר בקיומה. בזמן תהליך אוסלו, הוא היה משוכנע שיש צורך בהדרגתיות משני הצדדים כדי להשיג הסכם קבע, כפי שהתוו ההסכמים מ-1995. למעשה, הוא זה שהשיק את סבב  השיחות הראשון על הסכם הקבע, בתחילת מאי 1996 בטאבה.

חזונו מאותם ימים כלל יחסי שיתוף הדדיים עתידיים בין שתי המדינות, החל משנת 2000. אף שמתח ביקורת בזמנו על ניסיונותיו של ערפאת לכונן מדינה, עם הקמתה של הרשות הפלסטינית הוא מטיל את מלוא האשמה בכישלונם של הסכמי אוסלו להוביל לפתרון של שתי מדינות, בחוסר נכונותה של ישראל ליישם את ההסכמים. אבו מאזן מדבר בעיקר על העצירה בתהליך נסיגתו של צה"ל (עליה הוסכם באוסלו) מהגדה המערבית, על המגבלות על חופש התנועה בגדה ועל סירובו של נתניהו לדון ברצינות בפתרון שתי המדינות.

הנשיא אבו מאזן היה ללא ספק הבחירה המתונה ביותר כמחליפו של ערפאת. למרות הביקורת כלפיה, אבו מאזן רוחש גם כבוד להישגיה של ישראל, והוא פתוח בכל מה שקשור לערכיה ולאינטרסים שלה. בפסח 1996 הוא השתתף בליל סדר מסורתי בביתו של שגריר ארצות הברית בישראל אז, מרטין אינדיק. בזמן קריאת ההגדה ותיאור יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות, אמר אבו מאזן: "אני יכול להזדהות, זו התנגדות לדיכויו של עם אחר".

אבו מאזן הוא המנהיג שעמו ישראל יכולה וצריכה הייתה לעשות שלום. כיום ברור יותר מתמיד שמדובר בהזדמנות שהוחמצה, מכל הצדדים.

ישראל, שבימי שלטונו של נתניהו אינה רואה באבו מאזן פרטנר, תתקשה למצוא עוד אדם מתון שכזה בקרב ההנהגה הפלסטינית. אבו מאזן צודק בדבריו שישראל סירבה ליישם רבים מהסעיפים החשובים ביותר בהסכמי אוסלו; אך את אותו הדבר אפשר לומר גם על הפלסטינים.

הפגם העיקרי ביישום ההסכמים מצדה של ישראל הוא המחנק הכלכלי של הרשות הפלסטינית, עקב השימוש באמצעי ביטחון מחמירים ביותר לטובת ההתנחלויות בגדה המערבית.

הפלסטינים, מצדם, לא הצטיינו במיוחד במלחמה בטרור, לפחות בהתחלה. אשר להסכם הקבע, כל ממשלות ישראל האחרונות - מאריאל שרון, דרך אהוד אולמרט ועד בנימין נתניהו - ראו במתינות של אבו מאזן הזדמנות לבוא אל המנהיג הפלסטיני בדרישות לוויתורים מפליגים. אף מנהיג פלסטיני אינו יכול להתפשר על עיקרון כמו קווי 67', עם חילופי שטחים מינוריים, או על מזרח ירושלים כבירת פלסטין. אבו מאזן מצידו רמז יותר מפעם אחת שקיימת גמישות כלשהי בקרב הפלסטינים לגבי זכות השיבה וההכרזה על סיום הסכסוך.

אלא שאבו מאזן עצמו החמיץ, לפחות בתקופת כהונתו של ראש הממשלה אולמרט ובמידה מסוימת בתקופת כהונתו של הנשיא אובמה, את ההזדמנות להגיע להכרעות הדרושות כדי לכונן מדינה, בעיקר ביחס לסידורי הביטחון ארוכי הטווח וההכרה בישראל כמדינת לאום.

הממשל האמריקאי, שאינו חוסך ביקורת מאבו מאזן, מודע לכך שאת המנהיג המתון תחליף הנהגה לאומנית ונצית הרבה יותר.

היום שאחרי אבו מאזן נראה עגום; ארגון חמאס צובר כוח על רקע כר פורה של קיפאון מדיני, קשיים כלכליים ותסיסה דתית. היחידים בתוך פתח שמסוגלים להתמודד עם חמאס, הם כוחות הבטחון והמודיעין של הרשות. דיקטטורה צבאית, אולי בסגנון מצרים, הינה בהחלט בגדר אפשרות - יורשו של אבו מאזן עשוי להפוך עם הזמן לא-סיסי פלסטיני.

המצב, כפי שמבהיר גם נאומו של אבו מאזן באו"ם, משאיר את הדלת פתוחה לארצות הברית ולישראל לפעול ביחד עם אבו מאזן לקראת חילופי שלטון ותהליך שלום בר-קיימא. רק אופק מציאותי שיוביל לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, על בסיס קווי 67', עשוי לשמר תקווה כלשהי שהמתינות תמשיך למשול בכיפה ברשות הפלסטינית ובאש"ף.