דילוג לתוכן העיקרי

בכירים בחמאס סבורים שיש לשקול את תנאי הקוורטט להכרה הדדית בין ישראל לחמאס

הנהגת הזרוע המדינית של חמאס מפולגת, ובמחנה הפרגמטי נשמעים קולות להכיר בישראל כדי להסיר את הסגר. לאל מוניטור נודע כי בינתיים בכיר התנועה, איסאעיל הנייה, לא הביע התנגדות למהלך.
Hamas leader Khaled Meshaal (2nd L) and  Arab League Secretary-General Amr Moussa (2nd R) laugh during a news conference with Hamas senior leaders Mahmoud al-Zahar (L) and Moussa Abu Marzouk at the Arab League headquarters in Cairo June 9, 2009. REUTERS/Asmaa Waguih (EGYPT POLITICS) - RTR24HH4

בשבועות האחרונים מספרים התושבים בעזה בדיחה עצובה: כאשר יסיימו המצרים להקים את בריכות הדגים הענקיות שמתוכננות לקום ברפיח, יאלצו עשרות אלפים שרכשו השכלת מנהרות, ללמוד לצלול.

מצרים הודיעה לאחרונה שכדי לעקור את מפעל ההברחות מסיני לעזה, תוקם מערכת ענקית של בריכות דגים באורך 14 ק"מ. איך ייבנו הבריכות, איך יועברו כמויות אדירות של מים מאל עריש, ומתי יסתיימו העבודות? זו עדיין תעלומה. אבל המלעיזים והמודאגים בעזה מוסיפים שיהיה כנראה מספיק זמן לעשרות ואולי למאות אלפי המובטלים לעבור הסבה מקצועית.

גם ישראל ניסתה בעבר למצוא פתרונות יצירתיים בקו הגבול מצרים-עזה, כמו הקמת חומת פלדה שנטועה עמוק באדמה (ציר פילדלפי), או תעלת ים בגבול שבין עזה המצרית לפלסטינית, שתקשה על המבריחים. תעלת המים לא הוקמה, אבל מומחי המנהרות של עזה מצאו תמיד דרך לגבור על המכשולים שכן הוקמו. עכשיו, כפי הנראה, האור כבה במנהרות רפיח.

עד מלחמת החורמה שהכריזה מצרים על המנהרות, שהיו צינורות החמצן של עזה, ראשי חמאס ראו בפרויקט סלאח א-דין (מפעל ההברחות ממצרים) הצלחה חלוצית אדירה שמעידה על ניצחון הרוח הפלסטינית. בזכות מנהרות ההברחה יכלו מנהיגי חמאס להמשיך ולהחזיק בשלטונם, למרות הקשיים. אבל כעת נראה שהעידן הזה הסתיים. עזה נסגרת, ואף ששמונה השנים האחרונות היו נוראיות מבחינת תושבי הרצועה, העתיד נראה עגום עוד יותר.

דו"ח של הועדה למסחר ופיתוח של האו"ם קובע כי רצועת עזה כנראה לא תהיה ראויה למגורי אדם עד שנת 2020. שמונה שנים של סגר, ושלוש מלחמות עשו שמות במיליון ושמונה מאות אלף תושבי הרצועה. לפי מחברי הדו"ח שפורסם בשבוע שעבר [2 בספטמבר], שיעור האבטלה נסק ל-44 אחוז, ו-72 ממשקי הבית בעזה סובלים מחוסר ביטחון תזונתי.

התחזית הקודרת הזו אינה נעדרת מעיניהם של מנהיגי חמאס. בהצהרות ובנאומים איסמעיל הנייה, מחמוד א-זהאר וגם חאלד משעל ממקום מושבו בקטאר ממשיכים אמנם לשבח ולהאדיר את יכולת הסיבולת של תושבי הרצועה, אך ברור שהמצב נעשה חמור מיום ליום, ואין פתרון נראה באופק. ואם לא די בבריכות הדגים המצריות, גם ההזמנה שקיבל אבו מאזן לבוא לביקור באיראן בקרוב, נתפסת בקרב מנהיגי חמאס כסטירת לחי מצלצלת ממי שהיו עד לפני שלוש שנים האפוטרופוסים העיקריים של התנועה.

המסרים בין ישראל לחמאס על הפסקת אש ארוכת טווח (הודנה), בתקווה שתוביל לסוף הסגר על עזה, לא הביאו לפי שעה כל תוצאה. אם לדייק, הם מעולם לא תפסו תאוצה.

עמדתם של ראשי הזרוע הצבאית של חמאס, עז א-דין אל קסאם, ידועה. הזרוע הצבאית שואפת להתעצם, ורוב המשאבים הכספיים למשכורות ולפיתוח אמצעי לחימה מתוצרת מקומית מגיע אליה מקרנות צדקה מוסלמיות שתרמו ותורמות זה שנים לחמאס. הזרוע הצבאית פועלת במנותק כמעט מכלל התנועה, והוויכוח על עתיד התנועה מתנהל בעיקר בקרב פלגים ומחנות שונים בזרוע המדינית.

הנהגת התנועה המדינית של חמאס מפולגת, ובתוכה מתנהלים כאמור כבר שנים, וביתר שאת בחודשים האחרונים, ויכוחים מרים. כבר לא מדובר רק על חלוקה דיכוטומית, כפי שנהוג היה בעבר למפות את הנהגת חמאס - בין הזרם הנצי לזרם הפרגמטי, ובין הנהגת עזה להנהגת חו"ל. בעקבות הלחץ העצום שמופעל על ההנהגה, נוצרו מחנות חדשים והתפלגויות אחרות שחוצים את התנועה סביב הנושא היחיד שמעסיק היום את ראשיה: מה צריך לעשות כדי לשרוד?

לאל-מוניטור נודע כי באחד המחנות, הכולל בתוכו שורה של מנהיגים שכונו בעבר הזרם הפרגמטי, סבורים כי הגיע הרגע לשקול ברצינות את תנאי הקוורטט להכרה הדדית בין ישראל לחמאס. מקור בתנועה שעמו שוחחתי מספר כי נושא ההכרה ההדדית עלה בשורת המסרים שהוחלפו בין ישראל לחמאס בחודשים האחרונים, להחלת הפסקת אש ארוכת טווח.

אין מדובר על קבלת תנאי הקוורטט כלשונם, וגם לא על זכותה של ישראל על אדמות פלסטין, אלא על מציאת ניסוחים מעורפלים להכרה בזכות לחיים משותפים, בלי לוותר על זכויות אדמת פלסטין לדורות.

הדרישות להכרה בישראל כתנאי לפתיחתה של עזה לעולם הועלו על ידי שליח הקוורטט למזרח התיכון טוני בלייר בעת ביקורו ברצועה בפברואר השנה. בפני ראשי התנועה שעמם הוא נפגש בעזה, ביניהם הד"ר ראזי חמד, הועלתה דרישה להכיר בעיקרון שתי מדינות לשני עמים. התשובה של ראשי התנועה, איסמעיל הנייה וד"ר מחמוד א-זהאר הייתה חד משמעית - הם שללו באופן מוחלט את ההצעות להכרה בישראל. אבל ככל שנוקפים הימים והסגר מתהדק על הרצועה, הדברים מחלחלים.

לאל-מוניטור נודע שאיסמעיל הנייה, מי שנחשב כמוביל הזרם הפרגמטי בתנועה, מודע לוויכוח העקרוני, ולפי שעה לא הביע התנגדות לרעיונות שהועלו וגם, צריך לומר, לא הביע הסתייגות. יש בחמאס מי שרואים את עמדתו הלא נחרצת של הנייה כסימן חיובי.

אזכורו של הנייה בהקשר של הכרה אפשרית בישראל הוא משמעותי. לאחר הבחירות שבהן נבחרה חמאס בינואר 2006, ובעקבות דרישת הקוורטט, היה זה הנייה שטבע את המונח "לא, לא, לא, לא נכיר לעולם בישראל", תוך שימוש בכל מילות השלילה האפשריות בשפה הערבית. כעת נראה כי גם הנייה מבין שהגיע הרגע לחשבון נפש, מכיוון שהאופציות האחרות להישרדות כבר אינן קיימות.

אבל צריך לדעת שמול המחנה המצדד בהעלאת עניין ההכרה ההדדית לדיון מעמיק במוסדות השורא, יש בחמאס מחנות נצים הסבורים שישראל תבין רק את דרך הכוח. בראש המטיפים להמשך ההתעצמות הצבאית עומד הד"ר מחמוד א-זהאר, שגם מטיף להמשך הניסיונות להתפייס עם איראן.

הוויכוח בתוך חמאס לא יסתיים בקרוב. קשה להודות שכשלה הדרך ולא קוימה ההבטחה. מנהיגי התנועה ופעיליה, שחיו כל חייהם על הרעיון של השמדת ישראל, לא יוכלו לשנות ולהשתנות ביום אחד. אבל הוויכוח המתנהל בשורות התנועה מהווה הוכחה למצוקה של חמאס, ולעומק השבר בתוכה.

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles