דילוג לתוכן העיקרי

ייאוש בהנהגת הרשות: העולם ויתר על תהליך השלום

בכיר בפתח אומר לאל-מוניטור שרוב חברי ההנהגה הפלסטינית אינם מאמינים עוד שהקהילה הבינלאומית תפעל בזמן הקרוב כדי לזרז את כינונה של מדינת פלסטין.
RTR4DZED.jpg

בחודשים האחרונים, נאמר שוב ושוב לההנהגה הפלסטינית ברמאללה שעליה לחכות עד אחרי החתימה על הסכם עם איראן, לפני שהקהילה הבינלאומית תתפנה לתמוך בכינונה של מדינת פלסטין. הנשיא אבו מאזן ויועציו הבכירים שמעו הבטחות כאלה מהאמריקאים, מהצרפתים, מהגרמנים ואפילו מהרוסים. הביקור במשרדי הממשלה ברמאללה מעניק לאחרונה את התחושה שגם לאחר החתימה על ההסכם, כולם שם עדיין "מחכים לגודו" - כלומר, לקהילה הבינלאומית.

בכיר בפתח, שמילא תפקיד מרכזי גם בתהליך אוסלו וגם לאחריו, סיפר לאל-מוניטור בעילום שם שרוב רובה של ההנהגה הפלסטינית הרימה ידיים ואינה מאמינה עוד שהקהילה הבינלאומית תעשה משהו בזמן הקרוב, או תקבע אילו שהם לוחות זמנים כדי לזרז את כינונה של מדינת פלסטין. הזעם ניכר בקולו כשאמר: "גם ארצות הברית וגם האיחוד האירופי העניקו לישראל יד חופשית להרחיב את הבנייה בהתנחלויות, כך שכבר בעתיד הנראה לעין, פתרון שתי המדינות לשני עמים יהיה פשוט בלתי ישים". לדבריו, "היוזמה האחרונה של קרי [2014] הייתה מלאה בכוונות טובות, אך נכשלה משום שהממשל האמריקאי היה קשוב בעיקר לדרישותיו של נתניהו. הנשיא אובמה נבהל כנראה מהכישלון הזה, ובקרוב יהפוך ממילא לברווז צולע שאינו מסוגל לקדם שום יוזמה מדינית, בזמן שהאיחוד האירופי חלש מכדי לפעול בכוחות עצמו".

אותו מקור פלסטיני, המנוסה מאוד בניהול משא ומתן לשלום, מוסיף וגורס שאין ולא יהיו מאמצי תיווך יעילים למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ללא הבנה מוקדמת והשלמה עם הסיכון לכישלון. לדבריו, החתימה על הסכמים בין ישראל לפלסטינים התאפשרה בעבר רק בזכות כמה תנאים חיוניים:

תנאי ראשון והכרחי לקראת חתימה על הסכם הוא אומץ של המנהיגים משני הצדדים, והנכונות לקבל החלטות היסטוריות על פי הנוסחה המקובלת של שטחים תמורת שלום, במסגרת אסטרטגיה של שלום כולל. תנאי נוסף הוא שיתוף פעולה בין מנהלי המשא ומתן, למציאת פתרונות שיהיו מקובלים על שני הצדדים כחלק מאותה אסטרטגיה של שלום. תנאי שלישי וחיוני לא פחות הוא התערבות ותמיכה תקיפה מצדה של ארצות הברית, אם בשלבים הראשונים של המשא ומתן (כמו, בוועידת מדריד ב-1991) ואם לקראת סיומו (כמו בתהליך אוסלו בשנים 1996-1993).

והוא אכן צודק. ישנן סיבות טובות ל"עייפות החומר" הנוכחית של הקהילה הבינלאומית, שמאסה בתהליך השלום. ראשית כל, בעיני העולם כולו, הבחירות שנערכו בישראל ב-17 במארס הבהירו שישראל (ולא רק נתניהו) דוחה את פתרון שתי המדינות. ואם לא די בכך, את ארצות הברית ואת האיחוד האירופי מעסיקים היום בעיקר תהליך יישום ההסכם עם איראן וכן המשבר בעיראק ובסוריה - בהתחשב בהצלחותיה של המדינה האיסלאמית - יותר מאשר תהליך השלום חסר התקווה בין ישראל לפלסטינים.

בכיר במחלקת המדינה שוחח עם אל-מוניטור בעילום שם בנושא הייאוש הפלסטיני, והודה כי ספקנותם של הצדדים מיכולתה של הקהילה הבינלאומית להתניע את תהליך השלום אכן מוצדקת, ועשויה אף להפוך ליתרון: "לא תהיה שום תזוזה משמעותית מצדה של ארצות הברית, אלא אם הצדדים יגלו נכונות למשא ומתן. הממשל לא יתנתק לגמרי, אבל לכל היותר יפגין נוכחות רק כדי לייצב את המצב בשטח, ולמנוע פעולות חד צדדיות שעשויות לערער את הסיכוי לפתרון של שתי מדינות".

אפשר בהחלט להבין את שיקוליו של ממשל אובמה, המאוכזב גם מראש הממשלה נתניהו וגם מהנשיא אבו מאזן. אך המחיר של אדישות בינלאומית כלפי תהליך השלום ופתרון שתי המדינות עלול להיות גבוה מאוד; גבוה מדי. בתוך ואקום מדיני שכזה, עלולים להיכנס לזירה גורמים שליליים, אולי אפילו בלתי הפיכים. הרחבת ההתנחלויות ודאי תימשך, בהתחשב באופייה של הממשלה הנוכחית בישראל. כבר עכשיו מתגוררים ממזרח לקו הירוק מעל חצי מיליון ישראלים, כ-400 אלף מתוכם בגדה המערבית והשאר במזרח ירושלים, כך על פי דוח מ-2014 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. גידול של עוד 200-100 אלף מתנחלים נוספים עלול להפוך את פתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי. יותר מזה, הייאוש הפלסטיני עלול להוביל לפרץ מחודש של אלימות – אם כגל של טרור ואם כאינתיפאדה שלישית; וישראל, בתגובה, תכבוש מחדש ערים פלסטיניות. אלו הם דברי האזהרה של בכיר הפתח, ששוחח השבוע עם אל-מוניטור.

במקביל, וללא תהליך שלום בר-קיימא בין ישראל לפלסטינים, עלול להידרדר עוד יותר גם מאזן הכוחות באזור כולו, לטובת הקיצוניים וארגוני הטרור. חמאס מעודד בפומבי את האלימות בגדה המערבית, כדי לחזק שם את כוחו. והמצב בירושלים הוא כנראה הנפיץ ביותר. עימות שם על המקומות הקדושים - בין גורמים קיצוניים משני הצדדים - עלול להצית גל של אלימות שיהפוך את הסכסוך למלחמת דת. אם אכן יתממשו התחזיות הקודרות הללו, אפילו חלקית, הקהילה הבינלאומית וארצות הברית יגלו שאין להן ברירה אלא להתערב ולקדם פתרון של שתי מדינות לשני עמים. הממשל האמריקאי צודק אולי בהערכתו שתהליך שלום בר-קיימא הינו משימה מפרכת - בהתחשב בעמדותיהם של שני הצדדים - אך ייתכן שבקרוב יגיע למסקנה שהמזרח התיכון חשוב מכדי להשאיר את גורלו בידיהם של מדינות המזרח התיכון.

More from Uri Savir

Recommended Articles