מדינת ישראל בהדחקה: זה גם הכיבוש
מדובר בשעת חירום מדינית, אבל בחירתו של נתניהו להילחם באמצעות נרטיב האנטישמיות מטרתה למנוע מהציבור הישראלי דיון ענייני בסיבות לצונאמי החרמות – הכיבוש הארוך והעדר משא ומתן עם הפלסטינים.
ביום רביעי השבוע [3 ביוני] נועד ראש הממשלה בנימין נתניהו עם שר החוץ של קנדה רוב ניקולסון השוהה בישראל, וניצל את הזדמנות הצילום בפתח הפגישה כדי לתקוף את ארגון הסטודנטים הארצי בבריטניה. ערב קודם לכן, פורסמו הידיעות הראשונות על החלטת הארגון לתמוך בתנועת ה- BDS ולאמץ את עקרונות החרם הכלכלי, התרבותי והאקדמי על ישראל. בנייר העמדה שפרסם הארגון לאחר ההחלטה הוסבר, בין השאר, כי צעד זה ננקט בתגובה "לכיבוש הבלתי חוקי המתמשך של פלסטין על ידי ישראל".
וכך, באווירה אוהדת, לצד נציגה הבכיר של אחת המדינות הידידותיות ביותר לישראל, השתמש נתניהו בטיעוניו הרגילים כדי לתקוף את החלטת ארגון הסטודנטים הבריטיים, ותהה כיצד ייתכן שרק לפני שנה אותו ארגון סירב לתמוך בחרם על דאע"ש.
כמה ימים קודם לכן, נדרש נתניהו להתייחס לניסיון הפלסטיני הכושל להדיח את ישראל מפיפ"א, ותקף את היוזמות הפלסטיניות החד צדדיות הפוגעות, לדבריו, ביכולת לקדם הסדר באזור.
ואם לא די בכל זה, ביום רביעי בלילה פרצה לעולם סערת אורנג', אחרי שמנכ"ל ענקית התקשורת, סטפן רישאר, הכריז שיהיה מוכן לעזוב את ישראל "כבר מחר בבוקר". למחרת התברר כי אין מדובר בפליטת פה, וכי אורנג' העולמית מגבה את הכרזתו וממשלת צרפת, שהיא מבעלי החברה, שותקת למרות הדרישה הישראלית לגינוי (רק ביום שישי הגיב משרד החוץ הצרפתי בקצרה לנושא). ביום חמישי אחר הצהריים השתתף נתניהו בטקס הזיכרון לחללי אלטלנה, קרא לממשלת צרפת להתנער מהחרם ותקף שוב, ברטוריקה הרגילה, את מבקריה של ישראל.
