דילוג לתוכן העיקרי

המשואה של לוסי אהריש: "על איזו תפארת היא תכריז?"

ההחלטה לכבד את העיתונאית הערביה לוסי אהריש בטקס יום העצמאות לא מרגשת במיוחד את הד"ר חסן אגברייה, מנהל בית הספר הדו-לשוני בוואדי ערה. הוא מכנה את המחווה "פיקציה", ואומר שהיא באה לטייח חוסר אמון עמוק בין המדינה לאזרחיה הערבים.
Israeli soldiers fire a gun salute during a Memorial Day ceremony at Mount Herzl military cemetery in Jerusalem April 22, 2015. Israel on Wednesday marks Memorial Day to commemorate its fallen soldiers. REUTERS/Ammar Awad  - RTX19SDU

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל".

הצהרת בלפור, נובמבר 1917.

"אנו קוראים – גם בתוך התקפת־הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה".

הצהרת העצמאות של מדינת ישראל, מאי 1948.

העיתונאית הערבייה-ישראלית, לוסי אהריש, התכבדה השנה בהדלקת משואה בטקס לציון סיומו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופתיחת חגיגות יום העצמאות ה-67 למדינת ישראל (22 באפריל). אם תרצו, הזמנתה של ערבייה לבמה המרכזית בהר הרצל, חוזה מדינת היהודים, מסמלת את רוח הצהרת בלפור לגבי הזכויות האזרחיות של העדות הלא יהודיות במדינת ישראל. היענותה של הצעירה המבריקה, אשה שמציגה בגאון את זהותה הערבית, להשתתף בטקס בעל זהות ציונית מובהקת, מסמלת את מימוש הצהרת העצמאות ביחס לאזרחות מלאה ושווה של העם הערבי.

בחירתה של אישה ערבייה להדליק משואה מקוממת יהודים שאינם מאמינים בשוויון זכויות וטיפוח היחסים עם המיעוט הערבי. ארגון להב"ה ("למניעת התבוללות בארץ הקודש") הודיע כי יקיים הפגנה בירושלים במחאה על הזמנתה של אשה אשר "דגל המגן דוד איננו דגלה, צה"ל איננו צבאה ונפשה אינה הומיה למשמע התקווה בת שנות אלפיים".

הד"ר חסן אגברייה, מנהל בית הספר הדו-לשוני והערבי-יהודי, "גשר על הוואדי" שבוואדי ערה, אינו מגלה סימני התרגשות מהזמנתה של האריש להדליק משואה ולהכריז בהתאם למסורת "לתפארת מדינת ישראל". בשיחה עם אל-מוניטור תהה אגברייה "על איזו תפארת היא תכריז?", והשיב: "על תפארתה של מדינה שראש ממשלתה מזהיר מפני ערבים שנוהרים לקלפיות באוטובוסים? ראש ממשלה שלא רוצה שאני אשתתף בהחלטה מי ישלוט בי?"

אגברייה אומר שדוקא המחויבות שלו לאזרחות הישראלית לא הייתה מאפשרת לו לתת יד למחוות הדלקת המשואה, אותה הוא מכנה "פיקציה". לדבריו, זוהי מחווה שבאה לטייח חוסר אמון עמוק בין המדינה לאזרחיה הערבים. המדינה מזכירה לו את חוסר האמון הזה בכל פעם שהוא נאלץ לעבור את הסלקציה המשפילה בנמלי התעופה שלה בגלל מוצאו.

הדוקטור לחקלאות, ובוגר תוכנית מנדייל היוקרתית לפיתוח מנהיגות, אינו מתעלם מהישגיה המפוארים של מדינת ישראל. נהפוך הוא. "מדינת ישראל, שקמה אחרי השואה, היא אחד הנסים של המאה ה-20", מדגיש אגברייה, "בתוך כמה עשרות שנים קמה כאן מדינה מודרנית שמגיעה לשיאים אדירים, במדע, בטכנולוגיה, ברפואה, באמנות ובתשתיות. לפני כמה שנים לקח לי שלוש שעות וחצי שעות להגיע מהכפר שלי, מזלפה, לירושלים. היום אני מגיע לשם תוך שעה ורבע". ועם זאת, הוא מוסיף "אני נהנה רק מהפירורים של כל התפארת הזאת. לא מאפשרים לי להיות חלק בלתי נפרד ממנה. איני יכול להתפאר בדגל עם מגן דוד, בסמל המנורה ובהמנון שמתייחס ל"נפש יהודי".

אגברייה אינו נמנה עם אזרחי ישראל הערבים שחולמים על הפיכתה למדינה ערבית. התרחקותו של פתרון שתי המדינות מדיר שינה מעיניו. "אם יהיה כאן רוב ערבי", הוא מבטיח, "אחפש לעצמי מדינה אחרת. והיא לא תהיה אחת ממדינות ערב". האגרונום שבחר לעסוק בחינוך לשוויון ולשלום מסתייג גם מטקסים אלטרנטיוויים שהתפתחו בשנים האחרונות כמענה להעמקת הלאומנות בחברה הישראלית, דוגמת טקס זיכרון משותף לישראלים ולפלסטינים שתנועת "לוחמים לשלום" קיימה ביום שלישי (21 באפריל) בתל אביב או טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי שיוזמת תנועת הסרבנים "יש גבול".

"אשרת הכניסה לישראליות היא הצבא, השיח המתלהם והשכול", המשיך אגברייה, "השכול הוא ה-VIP בקולקטיב הישראלי. הזיכרון הפך להיות פולחן, אבל הלעומתיות מייצרת 'אנטי'. זכותו של כל אדם להתייחד עם זכר יקיריו בדרך אותה הוא בוחר. למה צריך לייצר תחרות עם הזיכרון שלו? למה צריך לקיים טקסים "אלטרנטיוויים" דווקא בזמן שמתקיימים הטקסים המסורתיים, שאנשים רבים מוצאים בהם נחמה קלה לכאב שלהם? האם זה מה שיחזק את תחושת השייכות שלי? בבית הספר שלנו אנחנו נותנים מקום לנרטיב של שני העמים. יש כאן ילדות שסבא שלהם נהרג במלחמת לבנון, וזה יהיה פשע לא לאפשר להן להתייחד עם זכרו. יש ילדים שהסבתא שלהם גורשה מכרם מהר"ל. האם לא צריך לספר להם את הסיפור שלה?"

אגברייה מקפיד שמול הכאב והמיסטיות, כלשונו, של יום הזיכרון הישראלי-היהודי, יימצא מקום גם לזיכרון הפלסטיני. הוא מציע למדינה לאמץ את הגישה הזאת שהוא הנהיג בטקסים המתקיימים מדי שנה ב"גשר על הוואדי". "למידה על יום הנכבה לא תחזיר אדם אחד לחיים", הוא מציין, "אבל צריך להבין שמחיר המלחמות אינו רק 40 אלף חללים, אלא גם 570 כפרים ערביים הרוסים מול 570 יישובים יהודיים שקמו על חורבותיהם. ולא, לא חשוב מי התחיל".

הוא לא מצפה לשוב לאדמת משפחתו, אך תחושת השייכות שלו למדינה נעוצה עמוק באדמתו, במזלפה. הוא נולד בכפר הזה ומקווה שיוכל לבנות שם בית לבנו בן ה-16. אולם לנוכח אתוס "גאולת הקרקע", שמצמצם את מרחב המחייה של המיעוט הערבי, הוא מניח שאם יתמזל מזלו, המדינה תאפשר לאגברייה הצעיר לבנות בית בישראל לקראת יום העצמאות ב-2030. ואולי עד אז יהיו כבר לא אחת, אלא שלושה ערבים, שיתחרו ביניהם מי יתכבד להדליק משואה לתפארת מדינת ישראל, ברוח הצהרת בלפור והכרזת העצמאות.

More from Akiva Eldar

Recommended Articles