דילוג לתוכן העיקרי

כותרת: חברת פרלמנט טורקית מתגברת על טרגדיה

שפאק פאווי, שאיבדה יד ורגל בתאונת רכבת, הקדישה שנים לשליחויות הומניטריות באזורים מוכי סכסוך, ועכשיו כוכבה דורך בפוליטיקה כחברה פעילה בפרלמנט הטורקי.
WASHINGTON, DC - MARCH 08:  Safak Pavey (2nd L), a parliament member of Turkey, is introduced by U.S. Secretary of State Hillary Clinton (2nd R) during a presentation ceremony of the International Women of Courage Awards as first lady Michelle Obama (L) looks on at the State Department March 8, 2012 in Washington, DC. Ten women from around the world were presented with the awards during the sixth annual ceremony to recognize their courage and leadership.  (Photo by Alex Wong/Getty Images)

איך הופכים כאב ועוול לתקווה בשעה שניצבים מול כל יופיו וכיעורו של העולם? איך נעשית אשה יפה לאזרחית פעילה של העולם הגדול, המנחילה לקחים על אנושיות לאחר שאיבדה שליש מגופה? לשם כך יש צורך ברגישות אנושית מולדת, בנדיבות, בכוח רצון, באומץ לב ויותר מכול – בתשוקה לחיים.

חברת הפרלמנט הטורקית שפאק פאווי הייתה סטודנטית בת 19 לאמנות ולקולנוע בשוויצריה כשאיבדה רגל ויד תאונת רכבת, בשעה שנפרדה מחברה שאובחן אצלה גידול במוח.

"עזרתי למירה להיכנס לרכבת ולפתע הרגשתי שהרכבת מתחילה לנסוע, כשהדלתות עדיין פתוחות. אחת מאיתנו עמדה ליפול, זה היה בלתי נמנע. אני זוכרת איך דחפתי אותה פנימה ו... איך נפלתי," סיפרה פאווי לאל-מוניטור. "בסרטים, אנשים נופלים מתחת לרכבת ואז קמים וממשיכים בחייהם כאילו כלום לא קרה. זה לא מה שקרה לי. החיים שלי השתנו מן הקצה אל הקצה."

אחרי התאונה בציריך, שאירעה ב-24 במאי 1996, עברה פאווי תהליך ארוך של טיפולים והחלמה. כוח הרצון יוצא הדופן שהפגינה באותה תקופה הוביל לתזה אקדמית שנכתבה עליה בבית החולים האוניברסיטאי של ציריך. התזה התפרסמה לאחר מכן כספר.

בעלה של פאווי לא עמד בטראומה ובחר להיפרד ממנה. היא מתבטאת באיפוק ובישירות כשהיא נזכרת באותם ימים. "ברור שסבלתי. אבל בהשוואה לדברים אחרים שסבלתי לאורך חיי, זה לא היה נורא כל כך," היא אומרת. "כשמישהו מכיר בחולשתו ואומר לך שהוא לא מסוגל לעמוד בזה, אני מכבדת זאת."

הסבל חישל את פאווי. במקום לוותר על החיים, היא בחרה להיאחז בהם ביתר שאת. היא למדה יחסים בינלאומיים באוניברסיטת ווסטמינסטר בבריטניה, ואז השלימה תואר מתקדם בבית הספר לכלכלה של לונדון. המחקר שלה על זכויות רכוש של קהילות לא מוסלמיות בארצות מוסלמיות קיבל תגובות טובות.

במהרה נעשתה פאווי מעורבת בפעילות בינלאומית. היא עבדה עם שירין עבאדי, עורכת הדין האיראנית שזכתה בפרס נובל לשלום בשנת 2003, וסייעה לה בפרסומים על זכויות פליטים באיראן.

אחר כך עבדה בנציבות העליונה של האו"ם לפליטים (UNHCR). הנכות שלה לא מנעה מבעדה לבצע עבודה שאנשים רבים שאינם סובלים ממוגבלות היו מתקשים להתמודד אתה. מ-2003 ועד 2010 היא עבדה כנציגה הומניטרית מטעם UNHCR באלג'יריה, במצרים, בתימן, בלבנון, בסוריה ובעירק, וכדוברת באיראן ובאפגניסטן. בבגדד היא התנדבה לתפקיד שחייב אותה ללבוש אפוד פלדה במשקל 30 קילוגרמים ולחבוש קסדה, בנוסף לפרוטזות הכבדות ממילא שנשאה על גופה.

פאווי נזכרת בימיה באזורים מוכי סכסוך ומשתפת את אל-מוניטור בסיפורים הבאים: "כשעבדתי במשלחת לפינוי מוקשים בלבנון, ראיתי איך אנשים רצים לשטח שפונה ומחבקים את העצים שלהם. לעולם לא אשכח את הקשיש שחיבק את אחד העצים בחוזקה והתייפח, 'התגעגעתי אליך'.

"באפגניסטן, בנסיעה לאזור הגבול, שכחתי לקחת את המטען של פרוטזת הרגל שלי. הבחורים השתמשו בטכנולוגיה מאולתרת ובמקלט רדיו כדי לבנות לי מטען, וזאת באמת היתה חוויה יוצאת דופן. התלוצצנו על עצמנו ועל ההברקה שלנו וצחקנו הרבה. זה זיכרון מיוחד במינו בשבילי."

ב-2011 נכללה פאווי ברשימת עשרת הצעירים והצעירות הבולטים בעולם, של 'תא הצעירים הבינלאומי' (Junior Chamber International).

היא כבר לא היתה רק קורבן של תאונת רכבת אלא הלכה והפכה לאזרחית פעילה של העולם הגדול, הזוכה להכרה בינלאומית. עבודתה משכה אליה תשומת לב גם בטורקיה. ב-2011, בזמן שכיהנה בתפקיד בכיר ב-UNHCR, הציעה לה מפלגת האופוזיציה הגדולה בטורקיה, 'מפלגת העם הרפובליקנית' (CHP), להצטרף ולרוץ לבחירות הכלליות. בגיל 36 היא התמנתה כחברת פרלמנט ובמהרה התקדמה ונעשתה לאחת מסגני היו"ר במפלגה.

בשובה לטורקיה התמקדה פאווי בהפרות זכויות הפוגעות בקבוצות שונות – בנכים, במיעוטים, בילדים, בנשים הנופלות קורבן לאלימות, בפליטים ובקורבנות עינויים – וניסתה לעורר מודעות למצבן.

בתחילת הקריירה הפוליטית שלה בטורקיה סומנה פאווי כמטרה להתקפות מרושעות. "היא גם נכה וגם חברה במפלגת העם הרפובליקנית", כתב פובליציסט אחד אחרי נאום שנשאה בעניין הגבלות הלבוש בפרלמנט. חוקי הפרלמנט באותה עת אסרו על נשים ללבוש מכנסיים במליאה, מה שהפך את פרוטזת הרגל של פאווי לנושא לדיון.

בנאום שנשאה באוזני עמיתיה בבית  המחוקקים, אמרה פאווי: "אני מדברת כמי שנאלצה לכסות את ראשה במשך שנים באזורים שלעולם לא הייתם מגיעים אליהם אפילו כתיירים – באפגניסטן, בתימן ובאירן. אני מדברת כנציגה-אשה שעכשיו נציג-גבר אוסר עליה ללבוש מכנסיים בפרלמנט. אני מדברת כמי שגברים הפכו את רגלה הלא-קיימת לנושא של דיונים פוליטיים."

שנה וחצי לאחר מכן הוסר האיסור על לבישת מכנסיים למחוקקות במליאה, ועמו גם האיסור על מטפחות ראש. פאווי, שעד אז לבשה חצאית, חתמה את הדיון באומרה: "מוזר בעיני שהחצאית ו[פרוטזת] הרגל שלי מעוררים כל כך הרבה דיבורים. המקומות היחידים שבהם אני מכסה את הרגל שלי הם אזורי הקרבות שבהם אנשים לא יכולים להשיג פרוטזות."

פאווי זכתה להכרה בינלאומית על התפקידים שהתנדבה להם באומץ למרות נכותה. ב-8 במרץ 2012, יום האשה הבינלאומי, היא קיבלה את הפרס הבינלאומי מטעם מזכיר המדינה האמריקאי לנשים אמיצות, על פועלה בקרב אנשים עם מוגבלויות, אוכלוסיות פגיעות, נשים, ילדים ומיעוטים ברחבי העולם.

שאלתי את פאווי איך הרגישה בטקס כאשר קיבלה את הפרס מידי מזכירת המדינה לשעבר הילרי קלינטון והגברת הראשונה מישל אובמה. "הרגשתי נבוכה מאוד, כאילו אני לוקחת משהו שלא שייך לי. במסורת המשפחתית שלי אנחנו לא רגילים לעמוד באור הזרקורים ולקבל פרסים על מעשינו [הטובים]," היא אמרה. "ובכל זאת, יש תחושה מוזרה של גאווה כשאת מבינה לפתע שהדברים הקטנים שעשית לאורך חייך מצטברים ואחרים מבחינים במאמצים שלך."

קלינטון, שנשאה דברים בטקס, שיבחה את פאווי כ"מגנה מרשימה, במישור המקומי והעולמי, של זכויות נשים, פליטים, אנשים עם מוגבלויות ורבים-רבים אחרים." היא הדגישה שפאווי היא האשה הראשונה עם מוגבלות שמכהנת בפרלמנט הטורקי וציינה את פעילותה הבינלאומית למען אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות.

גורם שמילא תפקיד מרכזי בהתמדתה של פאווי היה מה שתיארה כיכולת של אמה, העיתונאית הטורקיה הבולטת עיישה אונאל, ואחיה מחמט "להפוך טרגדיה לקומדיה."

היא מתארת סצנה שהתרחשה בחדר בית החולים בציריך, כשמשפחתה הגיעה לאחר התאונה: "כשנכנסו לחדר, שמתי לב שאמא שלי נועלת את הנעליים האדומות האהובות עלי. יש לנו אותה מידת נעליים ואף פעם לא הצלחתי להפריד בינה לבין הנעליים שלי. חשבתי שהפעם היא עשתה את זה בכוונה, כאילו כדי לומר שלא קרה שום דבר יוצא דופן. המילים הראשונות שלה בלבלו את הרופאים, אבל לא אותי. היא הצביעה על האוזן הבולטת שלי ואמרה: 'אם כבר את עוברת את כל הניתוחים האלה, למה לא ביקשת שיסדרו לך את האוזן בחינם?' כשהגבתי בחיוך, אחי הצטרף: 'בזכות התאונה שלך אני מקבל יחס נהדר מהמורה.' כנראה שקרים לבנים הם משככי הכאבים הכי טובים. באותו זמן הייתי בלימבו, בין שקיעה לקרקעית להתרוממות אל פני השטח. האופורטוניזם [של המשפחה שלי] בנוגע לתאונה סילק אצלי כל תחושה פוטנציאלית של חוסר אונים."

לשקוע לקרקעית ואז להעפיל לפסגה – זהו אולי הסיכום הטוב ביותר של האופן שבו פאווי נולדה מחדש והפכה לתקוותם של אנשים הנתונים במצוקה ובייאוש. לאחר שחזרה מסף המוות, היא אימצה את החיים ביתר תשוקה והפכה למקור השראה לרבים. האם זהו סימן לכך שנולדה עם שליחות?

"תמיד האמנתי שמה שמבדיל בין בני אדם הוא הדרך שבה למדו להתייחס לערכים אנושיים. אני התחנכתי במשפחה שבה הכבוד לשרת הבנין קדם לכבוד שניתן לבוס. לימדו אותי שזאת בושה לעשות יחסי ציבור ולתת פרסום למאמציך למען אנשים שנתונים במצוקה," אומרת פאווי. "אם זאת שליחות, הייתי אומרת שיש לי שליחות לדרוש חירות ושוויון למען אלה שדורשים זאת פחות מכול ולמען אלה שאינם מודעים עדיין לכך שאלה ערכים חיוניים."

בטורקיה החוקים משתנים לעתים קרובות מדי. המדינה נמצאת במגמה של הפיכה למשטר דכאני יותר ולא לדמוקרטיה חזקה יותר. בהתייחס להגנה על זכויות שהושגו, אומרת פאווי: "כל כך קשה לזכות בחזרה בזכויותייך אחרי שאיבדת אותן. זכויות חברתיות מושגות לאחר מאבקים שלוקחים מאה שנה וגובים מחיר כבד. ומסורות הן כה עמידות עד שזכויות האלה משתרשות רק עקב בצד אגודל. קחו לדוגמא את זכויות הנשים, זכויות הנכים או זכויות גזעיות. וכאשר מאיינים את הזכויות האלה, החברה חוזרת במהירות עצומה לצורה הישנה שנכפית עליה. ראיתי את זה בארצות כמו אפגניסטן ואיראן, שהיו להן בעברן תקופות מודרניות, גם אם קצרות. הן מתנהגות כאילו התקופות האלה לא היו מעולם, כאילו המורשת הזאת לא הותירה כל חותם ברחובות ובבתים. חברה איראנית שלי, לדוגמא, הגיבה בבלבול שלא ייאמן כשהרוח פרעה את שיערה [והוציאה אותו מהמטפחת] יום אחד. מבחינתה מצב שבו השיער שלא לא מכוסה, מתנופף ברוח, היה ביזיון נורא. היא לא היתה מסוגלת לקבל זאת כמצב טבעי."

ומה חלומה הגדול ביותר של פאווי? "לתקן מן היסוד את מערכת החינוך שלנו ולהשריש בה מודלים חיוביים מוכחים, כדי שיהיו לנו דורות חדשים של צעירים וצעירות מקצועיים וחדורי מרץ."

More from Tulay Cetingulec

Recommended Articles