נשים תקליטניות מוצאות את הקצב בביירות

ליילה סארקיס, הידועה בכינויה אל דג'יט, עומדת על במה מוגבהת, מעל לקהל הגודש את קלאב 27 בביירות בליל שישי. בקצות אצבעותיה, התקליטים המסתובבים על הפטיפונים ולימינה, בעמדת הדי ג'יי, מחשב. היא נעה בקלילות לקצב המוסיקה, וניכר בה שהיא באלמנט שלה – כפי שאפשר לצפות ממי שלזכותה ניסיון של 15 שנה בתקלוט בבארים ובמועדונים של ביירות.

סארקיס אינה התקליטנית-אישה היחידה בסצנת חיי הלילה של ביירות, אך לא תמיד היו נשים תקליטניות מראה נפוץ במועדונים בעיר. כאשר החלה לתקלט בשנת 2000, הייתה סארקיס תופעה יוצאת דופן במה שנחשב מאז ומתמיד לעולם של גברים בלבנון. אך בחמש עשרה השנים שחלפו מאז, סייעה התקליטנית הלבנונית שגדלה בניגריה ולא חשבה להישאר יותר משנתיים בביירות, לדחוף קדימה את סצנת המוסיקה ולהפוך את הגידול המהיר בנשים הנראות בעמדת הדי ג'יי לעובדה קיימת.

"ההתחלה לא הייתה קלה. לא יכולתי למצוא אף תקליטן שיסכים ללמד אותי [את רזי המקצוע]. הייתי ממש מתחננת בפניהם. באין מענה, החלטתי לעשות זאת בכוחות עצמי. קניתי פטיפונים, נגני תקליטורים ומיקסר די ג'יי, ונכנסתי למשטר אימונים. באותם ימים, האינטרנט לא היה נגיש כפי שהוא כיום, ואתר יוטיוב עדיין לא הוקם. וכך, הייתי הולכת למועדונים, עומדת מאחורי עמדת הדי ג'יי, ופשוט צופה בתקליטנים, שהפכו בינתיים לחברי הטובים," סיפרה סארקיס בריאיון לאל-מוניטור.

מוחמד גהבריס, המייסד והמנהל של עסקי המוסיקה Per-Vurt, הכוללים חברת תקליטים, חנות מוסיקה, בית ספר לתקליטנים וסוכנות די ג'יי, סיפר שהוא עד לגידול במספר הנשים בתחום בבית הספר שלו. "בשנים שלאחר 2009 ו- 2010, מספרן גדל בקצב מואץ. בשנה האחרונה, יותר מ- 50% מהסטודנטים שלנו היו נשים. זו הייתה השנה הראשונה שבה זה קרה," אמר בריאיון לאל-מוניטור.

הוא מייחס את המגמה הזו, בחלקה לפחות, לכך למוסיקה ולחיי הלילה התוססים של ביירות. לדבריו, יותר ויותר הזדמנויות נפתחות בפני נשים, שכן הן מביאות אתן משהו שונה וייחודי לעמדת הדי ג'יי.

"יש לנו כל כך הרבה תקליטנים, כך שאנשים התחילו לחפש משהו מיוחד. נשים תקליטניות מספקות משהו כזה," אמר גהבריס.

יסמין סארוט בת ה-24 מתקלטת זה כארבע שנים. היא מספרת שכאשר נכנסה לתחום, לא היו בבייירות הרבה נשים תקליטניות, אך מאז גדל מספרן עד מאוד – יותר מכפי שהיא יכולה למנות, אם להביא בחשבון תקליטניות שמופיעות במועדונים רק מפעם לפעם או כאלה שמתקלטות בביתן בלבד.

"בשנת 2012, בראשית דרכי, התראיינתי לטיים אאוט ביירות, והמראיינת שאלה אותי כמה נשים תקליטניות אני מכירה. יכולתי לנקוב בשמן של שתיים או שלוש בלבד. כיום, אני יכולה להמשיך למנות עוד ועוד, בל סוף; מספרן כה רב," אמרה סארוט.

אולם, יש גם מכשולים בדרך. אפילו בלבנון, מדינה שידועה במזרח התיכון כולו בחיי הלילה שלה, ובמיוחד בביירות, החברה אינה ממהרת לקבל בברכה נשים תקליטניות. לדברי גהבריס, עדיין קיים טאבו חברתי בנושא, כפי שהוא שומע לעתים קרובות מתלמידותיו.

"ההיבט החברתי הוא [מכשול] רציני. חלק מהסטודנטיות שלי מודות שהן לומדות להנאתן ולהשכלתן בלבד, משום שההורים שלהן לעולם לא ירשו להן להופיע במועדונים עד אור הבוקר. אנשים יתחילו לדבר [עליהן]. זה טאבו שאי אפשר להתעלם ממנו. זה עניין תרבותי," ציין גהבריס.

טאלה מורטאדה בת ה-26 מאשרת את דבריו. אמנם, לדבריה, היא עצמה אינה חשה בכך באופן אישי בעבודתה, אך זאת, משום שהיא מקפידה לבחור היכן להופיע ובאילו חוגים חברתיים להסתובב.

"מה שמוזר ומפתיע הוא שאני נשאלת לא אחת האם העיסוק שלי בתקליטנות כתחביב לא מפריע להורי, או האם הם בכלל יודעים על כך, מה שגורם לך לחשוב שאולי יש בלבנון הורים שעדיין סבורים שעבודה בלילות או בעסקי השעשועים היא משהו מביש או מפחיד, בעיקר כשמדובר בנשים. אנשים שאני בקושי מכירה מייעצים לי למצוא לעצמי עבודה רצינית, וגם זה מוזר, משום שמלבד התקליטנות, יש לי שלושה ג'ובים אחרים," סיפרה מורטאדה לאל-מוניטור.

רנטה סאבלה, שהחלה את דרכה בתחום כסטודנטית בבית הספר של Per-Vurt, מתגוררת כיום בלונדון, ומתקלטת שם מזה שלוש שנים. ואם כי במקומות כמו לונדון או ברלין אין טאבו על נשים תקליטניות, אפילו בערים אלה, לרוב עדיין לא מצפים שאישה תקליטנית תשתווה לגבר בהישגיה או תתקלט במרץ כמוהו.

"אומרים שאני אגרסיבית בעמדת הדי ג'יי. נו, באמת, הם מצפים שאתנהג כנערה ענוגה בעמדת הדי ג'יי? אין לזה [למגדר שלך] שום חשיבות. הכול תלוי במה שאת מרגישה," אמרה סאבלה לאל-מוניטור.

ג'וסיאן ביטר, הידועה כדי ג'יי ג'ואי, רואה את המגמה האחרונה באור חיובי פחות. אמנם, היא מאמינה שחשוב ללמד נשים להיות תקליטניות מצטיינות, אך לדבריה, התחום מוצף לאחרונה בגברים ובנשים שאינם כה מוכשרים, ואשר, במהלך השנתיים האחרונות, הורידו את הרמה בחיי הלילה של לבנון. ביטר פתחה בית ספר לנשים תקליטניות רק בשנת 2012. בית הספר שלה Women on Dex מיועד לפתח את הכישרון של נשים, שנהנות סוף סוף מהזדמנויות הולכות וגדלות בסצנת חיי הלילה [של לבנון].

"אני מעוניינת ללמד נשים בלבד משום שאני רוצה ליצור מושג חדש בסצנת המועדונים של ביירות, שהקלאברים שלה מחפשים ללא הרף אחר משהו חדש ושונה. הרעיון היה להקים קבוצה מקורית של נשים צעירות עם קריצה סקסית, שכל אחת מהן תתקלט מוסיקה מסוג שונה, שייחודית רק לה," סיפרה ביטר.

טטיאנה מאגא'רוף, הידועה בכינוי טטי רגליים ארוכות, היא תקליטנית, ומייסדת חברת ההפקות 6th Sense Productions. מניסיונה גילתה שלא רק נשים תקליטניות נתקלות בקשיים בלבנון, אלא גם אלה שמבקשות לארגן אירועים בחיי הלילה של הבירה הלבנונית. "זו תעשייה של גברים, והם לא ממש מעוניינים בתחרות מבחוץ, ועוד פחות מכך, בתחרות מצד נשים. מה שמטריד ומתסכל אותם יותר מכול הוא שאני, כאישה, מנסה להצליח בתעשייה הזו," סיפרה טטיאנה לאל-מוניטור.

מכל מקום, למרות הספקות, רבים סמוכים ובטוחים שנשים תקליטניות בלבנון עתידות לזכות ביותר ויותר הזדמנויות, ככל שחיי הלילה ימשיכו להתפתח ולפתוח את שעריהם בפני כישרונות חדשים, ככל שטעמם של המאזינים ישתבח, וככל שכל המעורבים בסצנה המקומית יתמידו במאמציהם ליצור צליל ייחודי לביירות. קאלין צ'ידיאק בת ה-40 עובדת כתקליטנית מזה כשבע שנים, ובדומה לסאקריס, הייתה עדה לפתיחת השערים לא רק בפני נשים תקליטניות, אלא גם בפני נשים באופן כללי.

"חיי הלילה כבר אינם מוגבלים לגברים בלבד. הם עברו תהליך של דמוקרטיזציה. זה ממש מגניב לראות גברים שמניחים בצד את המאצ'ואיזם שלהם ומקשיבים באמת לאישה תקליטנית, ואפילו נהנים. בלבנון במיוחד, הקהל הגברי מאצ'ואיסטי מאוד, וכאשר אישה מופיעה בפניהם ומצליחה לרגש אותם, זו נקודה לזכותנו," אמרה צ'ידיאק.

לדברי סאקריס, ממש כשם שחיי הלילה של לבנון לא ידעכו לעולם, כך נשים תקליטניות אינן מייצגות מגמה חולפת, אלא תופעה שכבר הפכה לחלק בלתי נפרד מהסצנה המקומית.

"[נשים תקליטניות,] ההופעה שלהן במועדונים מחשמלת. ואם תחזרו בלילה שלמחרת ותאזינו לגבר תקליטן, תוכלו לחוש בהבדל – בהופעה של הנשים יש תחושה של אנרגיה, של גְּרוּב. אפשר להרגיש את זה," אומרת סאקריס בהתרסה. "האנרגיה שאישה מעניקה, אני לא חושבת שגבר יכול לתת תחושה כזו של אנרגיה. זה מה שדרוש כאן באמת."