דרמה פוליטית: נתניהו על סף תבוסה

דומה שמעולם לא הייתה בישראל מערכת בחירות מפתיעה, הפכפכה ובלתי ניתנת לחיזוי כמו הקמפיין הנוכחי. בשלושת החודשים האחרונים כמעט ולא היה שבוע בו לא התרחש סוג של מהפך, או דרמה פוליטית משנת-כללים, או אירוע אחר עם השפעה ישירה על המערכת הפוליטית. כמעט ואין שחקן פוליטי ישראלי שמצבו היום דומה להערכות על מצבו בתחילת הקמפיין.

גם היום [12 במארס], חמישה ימים לפני הבחירות, עדיין קשה מאוד לנבא את תוצאותיהן. ומעל כל זה, ברור דבר אחד: הבחירות בישראל 2015 הן יותר מכל דבר אחר משאל עם על נושא אחד ויחיד: בנימין נתניהו. כן או לא. זוהי השאלה.

נתחיל בנתניהו: אולי כבר שכחנו, אבל ראש הממשלה הוא שהקדים את הבחירות, למרות שהיה יכול לכהן עוד שלוש שנים בראש ממשלתו. הוא הקדים אותן כי נמאס לו, כי חשש מיאיר לפיד, וספג הלם אישי בתבוסתו בהצבעה בקריאה הטרומית על מה שמכונה "חוק ישראל היום", הצעת חוק שאמורה להגביל את ההפצה חינם של החינמון המזוהה עמו, והממומן בעשרות מיליונים בידי מקורבו איש הקזינו האמריקאי-יהודי שלדון אדלסון.

כשהקדים את הבחירות [דצמבר 2014], היה נתניהו בקונצנזוס. גם מתנגדיו ידעו שמדובר בתיקון פוליטי מזערי וכי הסיכויים שנתניהו עלול להפסיד ולאבד את ראשות הממשלה הם זעירים, אם בכלל.

והנה, מקץ שלושה חודשים, נתניהו מפגר פיגור ניכר בסקרים, הבאזז ברחוב נגדו, הוא מדמם מנדטים ונאבק על חייו הפוליטיים. ההערכה בישראל היא כי אם נתניהו יזכה בפחות מעשרים מנדטים, הוא יפרוש מהחיים הפוליטיים במהלך ליל הבחירות או מיד אחריו. כרגע נותנים לו הסקרים הרשמיים בסביבות 21 מנדטים. הוא צריך לאבד עוד שניים כדי לגמור את הקריירה.

בימים האחרונים הוא פצח בקמפיין "גוועלד", הכינוי הישראלי לקמפיין חירום שמודה בהפסד המסתמן וקורא לכל הליכודניקים "לחזור הביתה" כדי להציל את שלטון הימין. ביום שישי [13 במארס] יפורסמו בישראל הסקרים האחרונים (בארבעת הימים האחרונים לפני הבחירות החוק אוסר על פרסום סקרים נוספים), ויגלו לנתניהו אם הגישה הזו מצליחה.

בסוף השבוע הוא החליט לשבור שתיקה ולהעניק ראיונות לכל מי שביקש, כמעט כל כלי התקשורת הישראלים. עד עכשיו, העדיף נתניהו להתראיין לערוצי נישה ידידותיים, כמו תחנות רדיו חרדיות. פתאום הוא מתראיין בכל מקום. הימים האלה מזכירים את ימיו האחרונים בשלטון בשנת 1999, וגם את ימיו האחרונים בשלטון של אהוד ברק בשנת 2001.

אם יפסיד נתניהו את הבחירות, זה יזכיר מאוד את תבוסתו של ג'ורג' בוש האב לביל קלינטון האלמוני בשנת 1992. בוש היה נשיא אמריקאי נערץ, המנכ"ל הכל-יכול של העולם, לאחר קמפיין צבאי קצר וזול יחסית במפרץ, במהלכו הוריד את סדאם חוסיין על ברכיו, שחרר את כוויית וחזר הביתה בשלום. הוא היה אמור לקחת את הבחירות בהליכה. ממש כמו נתניהו 2015. הוא הפסיד אותן, כי לא הבין את המצוקות. לא הבין שהעם האמריקאי חש מחנק, הכלכלה מקרטעת, האבטלה גואה, החלום האמריקאי מתנדנד. כשהבין, זה היה מאוחר מדי. האמריקאים רצו משהו אחר לגמרי, וקיבלו.

גם שאר השחקנים בזירה הפוליטית הישראלית נמצאים היום במקום בו לא חשבו שיהיו לפני כמה חודשים. יצחק (בוז'י) הרצוג, שדידה עם 13-12 מנדטים (נתניהו נהנה אז מ-25 מנדטים לפחות), מוביל בסקרים. הוא הפך בן-לילה לאלטרנטיבה, ליריב היחיד, לברירת המחדל של ביבי.

המהלך שהוליד את הנס הפוליטי הזה היה החבירה של הרצוג לציפי לבני. ברמה האישית, לבני הפכה לאחת הפוליטיקאיות השנואות בישראל, בעיקר על הימין. אבל הזוגיות הזו בינה לבין הרצוג התניעה את הקמפיין של "המחנה הציוני" והעניקה לו את המקדמה הראשונית, הקפיצה ההתחלתית, שהפכה אותו לאלטרנטיבה היחידה. יאיר לפיד, שלא השקיע במאמצי השכנוע מול לבני אנרגיה מספיקה, יכול היום רק להצטער על כך. אם לבני הייתה חוברת אליו, יכול להיות שהוא (והיא) היה מוביל היום בסקרים, ולא הרצוג.

ועדיין, לפיד מסוגל לשחזר את ההישג הקודם שלו (19 מנדטים), או להתקרב אליו. כשהחל הקמפיין, לפיד היה פוליטיקאי חבוט, שנוי במחלוקת, שסופג ביקורת קשה מכל עבר. הפופולריות האישית שלו ירדה לשפל, המנדטים שלו נעו בסביבות שבעה-שמונה. היום לפיד הוא הקמפיינר הטוב בישראל, הוא סוחף את הרחוב והציבור, באסיפות שלו נוכחים אלפים, המכונה הפוליטית שבנה יעילה, מדויקת, מתוקתקת ונעזרת בשירותיו של יועץ הסקרים הטוב בעיר, האמריקאי מרק מלמן. לפיד מגרד כבר 14 מנדטים ואם יצליח לשחזר את הזרימה של הימים האחרונים, הוא יכול לטפס מעבר לשם.

הזירה החרדית גועשת: מפה פשוטה וארוכת שנים של ש"ס לספרדים ויהדות התורה לאשכנזים הפכה לזירה בה מתגוששים שלושה: ש"ס התפלגה ברעש ומהומה גדולים; אלי ישי, המנהיג הקודם, עזב בטריקת דלת, ושערורייה רודפת שערורייה; קלטות חמות מבית הרב עובדיה המנוח, פרסומים, השמצות וגידופים. אלי ישי, שהקים את "יחד", מתנדנד כעת סביב אחוז החסימה. אם ייכנס עם ארבעה-חמישה מנדטים, כוחם של החרדים יישמר. אם ישי יישאר בחוץ, זו תהיה פגיעה קשה במחנה החרדי, שיאבד מכוחו בסביבות ארבעה-חמישה מנדטים. גם אלה יכולות להיות חדשות מצוינות לגוש המרכז-שמאל.

הגענו לאביגדור ליברמן. הוא עבר את הטלטלה הגדולה מכולן. הוא אמור היה להיות עכשיו בשיאו. אם היה מצליח להגיע למספר מנדטים דו-ספרתי, הוא תכנן לחבור בציר משותף למשה כחלון יום לאחר הבחירות ולדרוש רוטציה בראשות הממשלה מנתניהו (או הרצוג). אלא שאז נפתחה חקירת המשטרה המתוקשרת נגד בכירים במפלגתו וליברמן צלל והתרסק. נכון להיום, גם הוא נאבק על חייו הפוליטיים, עם סיכוי מסוים לא לעבור את אחוז החסימה (ארבעה מנדטים).

יש לגמרי מצב שבתום הקמפיין הנוכחי המערכת הפוליטית הישראלית תאבד שניים מהמרכזיים בשחקניה – נתניהו וליברמן, שהחלו את דרכם ביחד (ליברמן היה יד ימינו של נתניהו ומנכ"ל משרד ראש הממשלה בקדנציה הראשונה) ואולי יסיימו אותה ביחד.

גם נפתלי בנט, שהמריא בתחילת הקמפיין למספרים גבוהים (עד כדי 17 מנדטים), שינה סיטואציה ומתבוסס כרגע עם 12-11 בלבד, בעוד הרשימות הערביות שרצו עד היום בנפרד, התאחדו תחת לחץ אחוז החסימה החדש לרשימה משותפת שמאיימת לגרוף יותר מנדטים (בסביבות 14). כך שאין במפה הפוליטית הישראלית ולו שחקן אחד שנמצא היום במקום בו תכנן להיות כשהמרוץ החל. מה שנשאר בישורת האחרונה זה לא לעשות שגיאות ולנסות לנתב את זרימת המצביעים.

כרגע, יש סיכוי סביר שהרצוג יוכל להקים ממשלה ונתניהו יפרוש מהחיים הפוליטיים. יש גם סיכוי סביר שהרצוג ונתניהו יסיימו בתיקו ותוקם ממשלת אחדות עם רוטציה. ויש סיכוי מסוים שנתניהו יצליח בכל זאת לשנות את המגמה ברגע האחרון ולהיאחז איכשהו בלשכת ראש הממשלה לעוד שבר קדנציה.

ביום שלישי, קצת אחרי חצות, התמונה הזו תתחיל להתבהר. תהיה לה השלכה משמעותית על חייהם של מיליוני ישראלים, אבל גם על תדמיתה של ישראל בעולם ועל המצב הגיאופוליטי במזרח התיכון.