משבר הדיור: מחדל מנהיגותי של נתניהו
נתניהו מכהן כראש הממשלה מאז 2009 – די זמן כדי להתוות מדיניות ולקבוע סדרי עדיפויות, ולכן האחריות העליונה להזנחת הטיפול במשבר הדיור היא שלו. את בחירתו לשעבד את שנות שלטונו רק לטובת הגרעין האיראני צריך לשפוט הציבור.
כשבועיים לאחר פרוץ המחאה החברתית ביולי 2011, כינס ראש הממשלה בנימין נתניהו מסיבת עיתונאים מיוחדת בה הציג תוכנית מקיפה לפתרון משבר הדיור. אלה היו ימים בהם המחאה התפשטה כמו אש בשדה קוצים בכל רחבי הארץ, ומאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות בקריאה ל"צדק חברתי". נתניהו חש, ובצדק, שהוא עלול לאבד שליטה על האירועים.
תחילה ניסו נתניהו ובכירים בליכוד לטעון שארגוני שמאל אנרכיסטיים עומדים מאחורי המחאה וכי מניעיה פוליטיים, אך טיעונים אלה נשמעו מנותקים ככל שהמחאה התרחבה והוציאה לרחוב כמעט את כל מעמד הביניים הישראלי, כולל מצביעי ליכוד.
כשנתניהו הבין שהמחאה אינה הולכת להעלם ולא ברור היכן תעצר, הוא שלף את תוכניתו לפתרון משבר הדיור, כשלצידו שר האוצר יובל שטייניץ ושר השיכון אריאל אטיאס. התוכנית כללה הסרת חסמים בירוקרטיים לבנייה חדשה, בניית אלפי יחידות דיור לסטודנטים, בנייה לשכירות מוזלת ועוד הבטחות שנועדו להרגיע את הרחוב.
כאשר גם זה לא עזר וההפגנות לא פסקו, הקים נתניהו את הוועדה לשינוי חברתי-כלכלי – ועדת טרכטנברג, שהמלצותיה היו שנויות במחלוקת וממילא התמוססו. העם שדרש צדק חברתי חזר לביתו. כמה שבועות לאחר מכן שוחרר החייל החטוף גלעד שליט [אוקטובר 2011] ונתניהו נסק בסקרים ונהנה מפופולריות גם במרכז הפוליטי. הוא מילא את רוב סדר יומו בעצירת הגרעין האיראני, ומהמחאה החברתית של קיץ 2011 נשאר בעיקר חוק חינוך חינם מגיל 3. בינתיים הפצצה המתקתקת של בועת הנדל"ן לכאורה הוזנחה והמשיכה להתנפח לממדים עצומים בדמות עלייה של עשרות אחוזים במחירי הדירות, והכל תחת הנהגתו של נתניהו.
