בין דיווח להסתה: התקשורת הפלסטינית פוגעת בעם הפלסטיני
כשעיתונאים פלסטינים עוברים לתעמולה ולהסתה שקרית הם משחקים לידי אלה בצד הישראלי שמבקשים לטשטש את מציאות הכיבוש האכזרית, ולערער את אמינות המאבק למען מדינה עצמאית.
למקרא הדיווחים בעיתונות הפלסטינית על מזימותיה של ישראל בירושלים, נדמה שמדינת ישראל כולה, מילד ועד זקן, מתנחל ושמאלן, איש ואשה, קשרו קשר לפוצץ את מסגד אל אקצה ולחסל את כל הערבים בעיר. מנגד, התקשורת הישראלית משדרת את המסר שכל נהג ערבי הוא מחבל דריסה פוטנציאלי עד שלא יוכח ההיפך. שמועות נהפכות לכותרות ראשיות וחשדות בלתי בדוקים מתורגמים ל"עובדות". כמו בקרבות בוץ, הכל כשר במלחמת התעמולה, במרוץ ההתקרבנות ובתחרות ההסתה. מידה גדושה מכל אלה אפשר היה למצוא בסיקור הפיגוע הרצחני שאירע ב-18 בנובמבר בבית הכנסת בשכונת הר נוף בתקשורת הפלסטינית. כל מילה כמעט מהווה טיפת שמן נוספת על מדורה שמאיימת לכלות כל חלקה טובה שנותרה בירושלים ולהתפשט לכל פינות הארץ.
אחמד מלחם מרמאללה הסתמך בכתבתו בשבוע שעבר בפלסטין פולס של אל-מוניטור על דיווח מחדשות קודס, על פיו "נעשתה פעולה באחד מבתי הכנסת בירושלים המערבית שגרמה להרג ארבעה מתנחלים ולמותם של שני שאהידים פלסטינים. זאת אחרי שיום קודם לכן מתנחלים הרגו גבר פלסטיני אותו חטפו בירושלים המזרחית. זו הייתה פעולת תגמול שכל הפלגים הפלסטינים ברכו עליה, והגדירו אותה כפעולת תגובה טבעית להתגרויות הישראליות (שבוצעו) נגד המקומות הקדושים ונגד התושבים הפלסטינים בירושלים". כדאי לשים לב למינוחים: "נעשתה פעולה", ולא "פיגוע טרור", "הרג" ולא "רצח", כמו מדובר היה בתאונת דרכים. תושבי שכונה במערב ירושלים, מכונים "מתנחלים". הרי לכם, יאמרו המתנחלים לאנשי השמאל, בעיני הפרטנרים שלכם, גם אתם, שוכני מערב ירושלים ותושבי תל אביב, מתנחלים. יצא המרצע מן השק, כולנו נחשבים אצלם לפולשים. ליהודים אין חלק ונחלה בארץ הזאת.
מה צריך לחשוב נער פלסטיני ממזרח ירושלים למקרא הידיעה על "מותם של שני שאהידים" המתוארים כצמד גיבורים שמתו על קידוש האל, אף שרצחו ארבעה בני אדם חמושים בספרי תפילה ושוטר דרוזי שיצא להגנתם? אולי הוא יחשוב שהגיע הזמן להצטייד בסכין מטבח ולצאת לחפש "מתנחלים" בבית הכנסת הסמוך, כדי שלאחר מכן יכתבו גם עליו שהוא היה שאהיד שהקריב את חייו למען אל אקצה.
ומי קבע, כפי שנכתב בהמשך הדיווח, שמתנחלים חטפו והרגו גבר פלסטיני? ההתעלמות מממצאי בדיקת הפתולוג המשטרתי ביחס למותו של יוסף חסן ראמוני הערבי [16 בנובמבר], שנעשתה בנוכחות רופא פלסטיני מטעם המשפחה והעלתה כי נהג האוטובוס ראמוני התאבד, היא הרת אסון. נסיבות המוות מעלות אמנם תהיות, והרצח האכזרי של הנער מוחמד אבו חדיר [2 ביולי] מלמד שגם יהודים אינם בוחלים ברצח ערבי כדי לספק תאוות נקם חולנית. ועדיין, גם אם הכותב החליט להתעלם מהממצאים הפתולוגים – מי קבע שמתנחלים חטפו והרגו את ראמוני? אולי היו אלה דווקא רוצחים מחיפה, גובי חובות ערבים או בעל חשדן?
