דילוג לתוכן העיקרי

השמאל הישראלי יוצא מהארון

בתוך בר תל-אביבי הושקה השבוע תנועה חדשה – "שמאלה", המבקשת לשנות את הדימוי השלילי של השמאל בישראל. במקום לעסוק במיתוג, מוטב שיפעלו למען איחוד כוחות מפלגות השמאל והמרכז לקראת הבחירות הבאות.
mazal picture 1.jpg

לעו"ד ערן חרמוני, ממייסדי תנועת השמאל החדשה "שמאלה", היה חשוב להציב את דגל ישראל בפאב "קאסה ורנדה" בשדרות רוטשילד בתל אביב, שם נערך ביום שלישי בערב [9 בספטמבר] אירוע ההשקה של התנועה. חרמוני השאיל את הדגל ממקום העבודה שלו, בבית ברל, ותלה אותו פרוביזורית על אחד מקירות הבר האפלולי. זה נראה אמנם תלוש, אבל חרמוני התעקש. לדעתו, הדגל כמו גם סמלים לאומיים אחרים הפכו לנכסים בלעדיים של הימין, וכעת צריך להשיבם "הביתה".

תנועת "שמאלה", שמאל ציוני ישראלי, קמה בימי מבצע "צוק איתן" מתוך מצוקה אמיתית של חרמוני וחבריו למחנה, שלא יכלו לשאת עוד את הפגנות השמאל הקיצוני נגד חיילי צה"ל. הם חשו שהקיצוניים משמאל צובעים אותם בצבעים פוסט ציוניים ופוגעים אלקטורלית בשמאל המיינסטרימי.

פוסט נרגש שפרסם חרמוני [26 ביולי] תחת הכותרת "אל תקראו להם 'שמאלנים'" הפך ללהיט ברשת. בין השאר כתב: "אני...שמאלני בהארד קור. בכל רמ"ח אבריי. שמאלני בהגדרה, בנפש ובראש מורם. אחד הדברים שמרתיחים אותי ביותר, זה אותם דיווחים באמצעי התקשורת (או ברשתות החברתיות) מעת לעת, וכדבר שבשגרה, על פעילי ''שמאל'' שמתעמתים עם חיילי צה"ל בגדר ההפרדה, הפגנת ''שמאל'' כנגד צה"ל שמונפים בה דגלי חמאס, אנשי רוח מ''השמאל'' שקוראים לעולם להחרים את ישראל ודיווחים רבים ודומים. אין ביני לבין אותם אנשים שנקראים בתקשורת פעם אחר פעם ''פעילי שמאל'' דבר וחצי דבר".

הפוסט של חרמוני זכה ל-1,150 שיתופים, מה שהמריץ אותו לצאת לפעולה להחזרת הגאווה לשמאלנים ואת השמאל למותג מנצח.

חרמוני גיבש סביבו קבוצת חברים, כולם פעילים פוליטים. הם פתחו דף פייסבוק וגילו שלמהלך שלהם יש קהל. לא המונים, אבל קבוצה שאפשר להתחיל איתה מהלך. בהמשך החליטו להפוך את ההתארגנות לתנועה חוץ פרלמנטרית והעניקו לה את השם "שמאלה". כל אחד מהם תרם מאה שקלים לצורך הקמת העמותה. לנגד עיניהם עומדות התנועות החוץ פרלמנטריות המצליחות של הימין "אם תרצו" ו"ישראל שלי" בה צמחה ח"כ איילת שקד.

יום לפני אירוע ההשקה, יצא יו"ר "הבית היהודי" ושר הכלכלה נפתלי בנט בהתקפה ארסית על השמאל. בכנס המכון למדיניות נגד טרור של המרכז הבינתחומי בהרצליה הוא טען  שפרדיגמת שתי המדינות לשני עמים של השמאל מסוכנת, והשווה את התפיסה הזאת לקונספציה שהביאה למחדל מלחמת יום הכיפורים. בהמשך הוא לעג לשמאל כשאמר: "אני יושב פה ושומע את הנאומים של אנשי השמאל, ולא מאמין למה שאני שומע. אני מרגיש כאילו אני נמצא בניינטיז. אבל זה לא אני, השמאל חי בניינטיז".

בשמאל סולדים מבנט, אבל לא יכולים להתעלם מהעובדה שהוא על הגל. כוחו גדל. בניגוד אליהם, הוא הצליח בכישרון רב לשדרג מפלגת ימין גוססת ולמתג אותה כמוצר עדכני, חי ובועט. אל מול הכוח העולה הזה, נראו חרמוני והחברים מהשמאל אבודים ומחפשים כיוון, עצה ואוזן קשבת.  

סביב השולחנות בבר התקבצו כמה עשרות פעילי מפלגת העבודה, עירוב בין העסקונה הוותיקה לבין צעירים אקטיביסטים שעדיין מאמינים במותג.

"שמאלן הפכה למילת גנאי, אבל אין לנו במה להתבייש", פתח חרמוני את האירוע, שבאפלולית המקום נשא אופי מעט מחתרתי. "אנחנו לא ניתן לימין ללמד אותנו מה זו ציונות ומה זה פטריוטיזם. אנחנו יכולים ללמד אותם מה היא אהבת הארץ ומה הוא צדק חברתי. אנחנו אוהבים את המדינה ואת צה"ל. העניין הוא שיש לנו בעיה עם המותג. אני אוהב להיות שמאלני ואני לא רוצה להתבייש בשמאלניות שלי. אני יודע שיש המון שמאלנים בארון וצריך פשוט להוציא אותם".

דבריו של חרמוני מבטאים היטב את מצוקת השמאל, בעיקר בימים של מבצע צבאי, בו באופן אוטומטי כוחו של הימין עולה. בכלל, אלה אינם ימים טובים בלשון המעטה לשמאל הישראלי. מבצע "צוק איתן" מצא אותו מבולבל ומזגזג בין מתן תמיכה לממשלה במהלך הלחימה לבין ביקורת לא ממוקדת על העדר תהליך מדיני והצורך בהחלפת השלטון. הסקרים שנערכו אחרי מבצע "צוק איתן" מצביעים על ירידה בכוחן של העבודה ושל מרצ לעומת סקרים קודמים.

דווקא בנקודת הזמן הזאת בה בולט העדרה של יוזמה מדינית מצד הממשלה אל מול ההזדמנויות הגדולות לבריתות חדשות וסדר אזורי חדש, יכולה זו להיות שעתו היפה של השמאל המרכזי. במקום זאת, מפלגות השמאל מפולגות ומפוזרות באופוזיציה ובקואליציה, ואינן מצליחות ליצור מאסה קריטית שתאיים על שלטון נתניהו. האלקטורט בו מחזיקים ציפי לבני, יאיר לפיד ויצחק הרצוג הוא הבסיס עליו ניתן להקים פלטפורמה להחלפת השלטון.

הכוונות של תנועת "שמאלה" הן טובות וראויות, אבל נראה שהם מכוונים אל תוך הגרעין הקשה של מפלגת העבודה, כלומר מנהלים שיח פנימי. הם גם מתעלמים מחוסר יכולתה של מפלגת העבודה לחזור לעמדת האלטרנטיבה מול הליכוד, גם בשל העובדה שמפלגות המרכז שקמו בעשור האחרון פגעו בה.

במקום לעסוק במיתוג, כדאי להם להפנים שלפיד, לבני ואולי כחלון משחקים במגרש שלהם, וליצור מרכז כובד שיפעיל לחץ מלמטה למעלה על כל ראשי מפלגות השמאל והמרכז – למען איחוד הכוח לקראת הבחירות הבאות. 

More from Mazal Mualem