בממדים ישראליים, זו נחשבת סוג של רעידת אדמה פוליטית. מפלגת השלטון איבדה ביום רביעי [17 בספטמבר] את הפוליטיקאי הבולט ביותר שלה, את האיש היחיד שהעז לקרוא תיגר על ראש הממשלה בנימין נתניהו, את מי שנחשב על ידי רבים בישראל לתקווה הגדולה של עידן פוסט-ביבי. גדעון סער, שר הפנים, לשעבר שר החינוך, מזכיר ממשלה בממשלות נתניהו (הראשונה) ושרון (הראשונה), הודיע במפתיע על פרישה מהחיים הפוליטיים. "החלטתי לקחת פסק זמן מהחיים הפוליטיים", אמר. בנאום הפרידה שלו, בטקס הרמת כוסית מסורתית לקראת ראש השנה שערך לפעיליו, לא הזכיר את שמו של נתניהו. אבל השם הלא מוזכר הזה ריחף מעל האולם ונשמע היטב בלחישות שעברו, מפה לאוזן, בין הפעילים. סער פרש בגלל נתניהו, ורק בגללו. והוא לא הראשון.
במהלך השנים הבריח נתניהו מהפוליטיקה, או מהליכוד, או משניהם, רבים וטובים. דוד לוי עזב בגללו. דן מרידור, בקדנציה הראשונה, עזב בגללו. בני בגין, יצחק מרדכי שהיה שר ביטחון פופולרי, רוני מילוא, ולאחרונה גם השר הפופולרי מאוד משה כחלון. כולם הגיעו לאותה מסקנה: הם לא מסוגלים לשבת יותר ליד נתניהו. זה עולה להם בבריאות. הם פשוט מרימים ידיים והולכים. הם מבינים, כולם, מה עובר על ברק אובמה, למשל, שצריך לעבוד עם נתניהו. הם לא מאמינים לאף מילה של ראש הממשלה שלהם. אין להם בו כל אמון. הם הגיעו למסקנה שטוב מותם הפוליטי, מחייהם. חלק מהם פרשו לגמרי, חלק רק עזבו את הליכוד, חלק התפטרו מהממשלה אבל נשארו בליכוד (כמו סער). אבל כולם הלכו.
