דילוג לתוכן העיקרי

ילדים בשדה הקרב: על מחדל פינוי עוטף עזה

אם הממשלה היתה מחליטה בזמן על מבצע פינוי מאורגן של משפחות היישובים הסמוכים לגבול רצועת עזה, כפי שנדרש ממנה, ייתכן שמותו של הילד דניאל טרגרמן בן הארבע היה נמנע.
Gila (R) and Doron, the parents of four-year-old Israeli boy Daniel Tregerman, sit on a bench before his funeral in a cemetery near the border with the Gaza Strip August 24, 2014. Tregerman was killed by a mortar attack from Gaza on Friday, the first Israeli child to die in the six-week conflict. Egypt called on Israel and the Palestinians on Saturday to halt hostilities and return to talks. But there was no sign that negotiations, last held before a ceasefire collapsed on Tuesday, would resume any time soo

בימים הראשונים למבצע צוק איתן פנו נציגים ממשרד האוצר אל מרכז המועצות האזוריות, וביקשו להעריך את עלותה של תוכנית פינוי לכ-3,000 מתושבי עוטף עזה המתגוררים באיזור, על גבול הרצועה. היישובים הללו, ברובם קיבוצים, מכונים "יישובי הפצמ"רים", אבל במילים פחות מכובסות הם בשר התותחים של המערכה בעזה.

בניגוד ליישובי המרכז, שמערכות ההגנה נגד טילים מספקות להם התרעה של דקה או דקה וחצי לפני פגיעת רקטה, ביישובים האלה עוברות במקרה הטוב 15 שניות מרגע האזעקה ועד נחיתת פצצת המרגמה. במקרה הרע עוברות בקושי שלוש שניות.

יו"ר מרכז המועצות האזוריות, שמוליק ריפמן, לא בזבז זמן והורה על עבודת מטה מהירה לחישוב עלות העברת התושבים מהאזור למשך כחודש. הוא הגיש למשרד האוצר מסמך שמעריך את פרויקט החירום הזה בכ-20 מיליון שקלים.

לכאורה, הפנייה ממשרד האוצר מצביעה על התנהלות ממשלתית מסודרת ואחראית, שלוקחת בחשבון את משמעויותיה של מערכה ממושכת, ואת הצורך להעניק ביטחון לאזרחים שנמצאים בטווח סכנה מיידית. אולם מה שקרה בצוק איתן הוא ההפך הגמור. עד עכשיו לא ברור מה עלה בגורל המסמך, וממילא לא הייתה כוונה לתקצב את מלוא הסכום שריפמן נקב בו. יתרה מזאת, מהיום הראשון ללחימה, כשהפצמ"רים נחתו ללא הרף בקיבוצי הגדר, והפכו אותם לשדה קרב לכל דבר עם הרוגים ופצועים, ההנהגה הישראלית הרחיקה את עצמה מהבעיה. גם אם הדברים לא נאמרו מפורשות, המסר מהתנהלות הממשלה היה שהאחריות על ביטחונם של התושבים המופגזים היא אך ורק בידיהם.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה יעלון, אדריכלי המערכה בעזה, לא רצו להעניק לחמאס "הישג" בדמות "נטישה" מאורגנת של יישובים, ולכן לא עשו דבר. זוהי חשיבה מיושנת. איש בקהילה הבינלאומית אינו מפקפק בקו הגבול בין ישראל לעזה, ופינוי זמני לא היה מערער אותו. אולם חמורה ומדאיגה יותר מכך היא העובדה שהשניים לא העריכו נכונה את אורכה של המלחמה ואת כוונותיו ויכולותיו של חמאס.

אחת המבוכות הגדולות של העימות הזה, שוודאי תיזכר היטב בעתיד, היא נאום הכלניות התלוש של הרמטכ"ל בני גנץ באחת מהפסקות האש הראשונות ב-10 באוגוסט. גנץ היה בטוח שהפסקת האש תישמר לאורך זמן, וקרא לתושבי עוטף עזה לחזור ליישוביהם ולעבד את אדמותיהם. והם חזרו, רק כדי לגלות שפצצות המרגמה לא מפסיקות ליפול.

מערכת "כיפת ברזל", שמגינה על רוב תושבי ישראל, אינה אפקטיבית נגד ירי הפצמ"רים ביישובי עוטף עזה, ועד היום עוד לא נמצאה להם תשובה טכנולוגית מלבד עוד ועוד מיגון. התוצאה היא שכל יציאה מהבית הממוגן מלווה בחרדה. המסקנה המתבקשת מכך היא שאם המדינה אינה יכולה להגן על התושבים האלה בתקופת המלחמה, יש לפנות את הילדים והנשים ואת כל מי שאינו חיוני משטח האש.

לשם השוואה, יממה לפני מלחמת יום כיפור התקבלה החלטה בצמרת הביטחונית על פינוי מיידי ומהיר של קיבוצי רמת הגולן מנשים וילדים. כ-750 מהם הועלו על אוטובוסים והועברו בצורה מאורגנת לקיבוצים שכנים. זו הייתה כמובן החלטה נכונה בתוך המחדל הגדול של המלחמה ההיא. ביישובי עוטף עזה, אלה שנמצאים עד ארבעה קילומטרים מקו הגבול, מתגוררים כ-3,000 תושבים. לא מדובר כאן במבצע פינוי מורכב ויקר מדי. אולם מה שבטוח הוא שאם מבצע כזה היה יוצא לפועל, הוא היה חוסך את מותו הנורא והמיותר של הילד דניאל טרגרמן, בן ארבע, בביתו בנחל עוז. שלוש שניות, התברר שוב, אינן מספיקות להכניס שלושה ילדים קטנים למרחב המוגן.

משפחת טרגרמן עזבה מיוזמתה את הקיבוץ בתחילת המערכה לבית הסבא והסבתא במרכז הארץ. הם חזרו לכמה ימים כי מאסו בנדודים ורצו לשוב לפינה המוכרת. אחרי זמן קצר הבינו גילה ודורון, הוריו של דניאל, כי למען ביטחון ילדיהם עליהם לעזוב שוב, היות והירי אינו נפסק ואינו מרפה מיישובם. המזוודות כבר היו ארוזות, הסבא וסבתא חיכו לנכדים האהובים, אבל הפצצה תפסה אותם לפני שהספיקו לצאת, והחריבה את חייהם.

כמו כל המשפחות בעוטף עזה, גם בני משפחת טרגרמן חיכו לשווא במשך שבועות לאיזו אמירה מפורשת מצד ההנהגה על מצבם. חברי הקבינט המדיני-ביטחוני התכנסו בשבועות האלה לכמעט 30 ישיבות. הם הרבו להתקוטט ביניהם ולהשחית זמן על מלחמות אגו ופוליטיקה מיותרת, אבל אף אחד שם לא דפק על השולחן ודרש מראש הממשלה ושר הביטחון לפנות באופן יזום את התושבים משטח האש.

הפארסה הזאת הולכת ומתגלה כמחדל מהותי של המלחמה בעזה, לא פחות ממחדל המנהרות. מקוממת עוד יותר הידיעה כי במשרד להגנת העורף, בעת כהונתו של מתן וילנאי כשר ב-2012, הוכנה תוכנית לפינוי יישובים בעת חירום שכונתה "מלון אורחים". על פי התוכנית, המדינה תממן ותפנה את היישובים בטווח הסכנה למתקני קליטה - בתי ספר, מוסדות ציבור, פנימיות וקרוואנים - על פי החלטת הממשלה.

ואם לא די בכל הגמגום הזה, ממש בעיצומה של המלחמה בדרום, כשתושבי עוטף עזה מסתובבים כנוודים בין בתי חברים וקרובים, נטושים על ידי הממשלה, ועדת הכספים בראשות ח"כ ניסן סלומינסקי מהבית היהודי אישרה העברת 20 מיליון שקל לטובת החוסן חברתי בהתנחלויות. זהו בדיוק הסכום שבו נקב ריפמן, כדי להעניק ביטחון לאלה שבאמת זקוקים זו. לרוע מזלם של תושבי האזור, אין להם את הלובי הלוחמני שיש למתנחלים בממשלה ובכנסת.

More from Mazal Mualem

Recommended Articles