דילוג לתוכן העיקרי

נתניהו ומשעל: בסוף הם נשברו יחד

כדי להצדיק את ההרג וההרס בעזה, מנהיג חמאס היה זקוק להישג, אבל ישראל ומצרים היו נחושות למנוע זאת ממנו, אז משעל המשיך להתלבט ולהתבצר בעמדותיו. נתניהו, שהתמיכה בו צונחת משבוע לשבוע, העדיף לחכות לו. בסוף, שניהם התקפלו בו זמנית.
Hamas leader Khaled Meshaal talks during a news conference in Doha July 23, 2014. Meshaal said he was ready to accept a humanitarian truce in Gaza where the Islamist group is fighting an Israeli military offensive, but would not agree to a full ceasefire until the terms had been negotiated. REUTERS/Stringer (QATAR - Tags: POLITICS CIVIL UNREST CONFLICT MILITARY) - RTR3ZVT6

בנימין נתניהו וחאלד משעל מתקוטטים כבר 17 שנה. הסאגה הזו החלה בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה צעיר בישראל (1999-1996). לאחר תקופת שקט ארוכה, החל חמאס להרים ראש ולבצע פיגועי התאבדות בשטח ישראל. נתניהו חיפש דרך להכות בארגון, "בחתימה נמוכה". כדרכו הקבועה בקודש, נתניהו סלד מעימותים פרונטליים, מלחמות אמיתיות או מהלכים כוחניים שעלולים לטלטל את כסאו. הוא העדיף לפעול מתחת לרדאר. חאלד משעל היה אז אלמוני יחסית, פעיל חמאס בכיר שמתגורר בירדן ונחשב על ידי המוסד והשב"כ הישראלים לאחד מ"ראשי הנחש".

בנימין נתניהו הורה למוסד הישראלי לחסל את משעל "בשקט". למרבה האירוניה, הפעולה הצליחה [ספטמבר 1997], אך משעל לא חוסל. להיפך: מרגע שניצלו חייו, מעמדו נסק והוא הפך למנהיג הבולט ביותר בארגון, תחת השייח' אחמד יאסין. לאחר חיסולו של השייח' בידי ישראל ב-2004, הפך משעל לבעל הבית. לא בטוח שזה היה קורה אלמלא אותו ניסיון חיסול מוקדם.

חייו של חאלד משעל ניצלו הודות לתקלה מבצעית של יחידת החיסול "כידון" של המוסד הישראלי. הרעל שאמור היה להיות מותז לעבר עורפו פגע באוזנו, והתקרית כולה, שאמורה הייתה להיות מבוימת ולעבור בשקט, הפכה לקטטה, שאחריה הגיע מרדף, בעקבותיו נעצרו שניים מהמתנקשים שהזדהו כאזרחים קנדיים. התקלה הפכה לפארסה מדינית-ביטחונית מהדהדת, במסגרתה אולץ נתניהו לשגר בבהילות לירדן את ראש המוסד דני יתום, ולהעביר לירדנים את מבחנת ה"אנטי-דוט" שאמור לנטרל את השפעת הרעל על גופו של משעל, שאמור היה למות כעבור כמה שעות.

כך היה. דני יתום טס בבהילות לירדן, חייו של משעל ניצלו, וכדי לקבל את סוכניה בחזרה נאלצה ישראל לשחרר מהכלא את מנהיג חמאס השייח' יאסין. נתניהו נחלץ מהפרשה עם ועדת חקירה, השפלה וכאב ראש לא קטן. משעל המשיך מאז להמריא בשמי המזרח התיכון כמוציא ומביא העיקרי של חמאס. כזה הוא גם היום. כאב הראש של נתניהו הפך למיגרנה.

עד בוקר היום בו נכתב המאמר הזה [26 באוגוסט], כולם המתינו למוצא פיו של חאלד משעל. אחד הכישלונות המודיעיניים הישראלים הגדולים של המבצע הזה הוא ההערכה השגויה בדבר ההיררכיה השלטת בחמאס, עוצמתו האבסולוטית כמעט של משעל ומצבו האסטרטגי של חמאס ערב המבצע, שהוביל אותו להלך רוח של "להיות או לחדול".

משעל עצמו היה נתון ב"מלכוד 22" טיפוסי: הוא טיפס על עץ גבוה, גרם להרס חסר תקדים בעזה, הרג כ-2,000 עזתים, איבד את שני הנכסים האסטרטגיים הגדולים ביותר שלו (המנהרות והרקטות) וגרם לבידוד קיצוני של חמאס בעולם הערבי. כדי להצדיק את כל זה, הוא היה חייב להציג בפני עמו הישג.

הבעיה: שני גורמים רבי עוצמה היו נחושים למנוע ממנו הישג משמעותי כזה – ישראל ומצרים.

ישראל, מסיבות מובנות. יש לה אזרחים להגן עליהם. מצרים? כנ"ל. חמאס הוכרז כבר מזמן כאויב העם המצרי. הגנרל סיסי נשבע לנקום בחמאס. המצרים נהנים מאוד מהאירוע הנוכחי ואין להם שום כוונה להושיט למשעל סולם או לתת לו יד. אז משעל המשיך להתלבט, להתחרט ולהתבצר. אבל ככל שהוא המשיך, כך הלך והחמיר מצבם של בני עמו בעזה.

גם לנתניהו יש צרות: שנת הלימודים בישראל אמורה להתחיל בשבוע הבא [1 בספטמבר], תושבי "עוטף עזה" התפנו ברובם, התיירות משותקת, הכלכלה סופגת נזקים, התמיכה בו צונחת.

מי מהשניים, נתניהו או משעל, יגיע קודם לנקודת השבירה שלו? השאלה הזו נשאלה בימים האחרונים על ידי כולם. בסוף, הם הגיעו כמעט יחד. מי שעיכב את זה היה משעל, אבל בסופו של דבר גם הוא התרצה. ברירה אמיתית לא נותרה לו. וכך אבו מאזן הודיע על הפסקת האש, חמאס הודיע על תמיכה וישראל צירפה מיד את הודעתה.

"נתניהו מכיר את משעל כבר שני עשורים", אמר מקור מדיני ישראלי בכיר עוד לפני הפסקת האש, "הוא למד אותו לעומק, הוא יודע עליו כמעט הכל, אני חושב שהוא מעדיף להמשיך לשחק מולו מאשר מול מציאות כזו או אחרת שתיווצר אחריו".

המקור התייחס לידיעות על ההתלבטות בצמרת הישראלית האם להורות לזרועות הביטחון להכניס גם את משעל לרשימת המיועדים לחיסול. התבטאויות בנושא הזה כבר נשמעו, בעיקר מפיו של שר האוצר הישראלי, יאיר לפיד, שאמר כי גם ראשי הזרוע המדינית של חמאס הם "בני מוות".

יש בצמרת הביטחונית הישראלית גורמים שדחפו לחיסולו של חאלד משעל כבר מתחילתו של מבצע "צוק איתן", בטענה כי הוא הגורם העיקרי לקיצוניותו של חמאס, הוא הבלם העיקרי מפני הגעה להסדרה עם חמאס, הוא אוכף את רצונו על הזרוע הצבאית ועל ההנהגה המדינית של "חמאס עזה" ועד שהוא לא יחוסל, אי אפשר יהיה להחזיר את האזור לסוג מסוים של שפיות.

מולם יש את נתניהו. הוא כבר חיסל את משעל פעם אחת, ובקושי שרד בעצמו. נתניהו לעולם יעדיף את הרע המוכר על פני המסתורין הלא מוכר אחריו. נתניהו חזק מאוד בדיבורים ובאיומים, אבל "צוק איתן" גילה את ערוותו בכל הקשור למעשים, גם לאלה שפקפקו בכך.

ביום שלישי בערב [26 באוגוסט] כאמור הגיעה סוף סוף התשובה המיוחלת. מי ניצח כאן, מי הפסיד, מה יהיו התוצאות האסטרטגיות של "צוק איתן", עוד מוקדם לקבוע. מה שברור זה מי שילם את המחיר: העם הפלסטיני, באלפי הרוגים ופצועים; העם הישראלי, בעשרות חיילים הרוגים; חבל ארץ שלם שהופצץ והפך לאזור ספר חצי נטוש; ותומכי השלום באשר הם, משני הצדדים.

מבחינת נתניהו, הוא יודע שאחרי שיירגעו תופי המלחמה עם חמאס, תתחיל מלחמת ההישרדות האישית שלו.

אחוזי התמיכה בראש הממשלה הישראלי צנחו השבוע (סקר ערוץ 2 ביום שני בערב, 25 באוגוסט) ל-38% בלבד, לעומת 82% לפני שבועות ספורים. גם הביקורת הפוליטית הקטלנית, שתגיע בעיקר מימין, עוד לפניו. לכן, לא רק גורלו של חאלד משעל ייגזר בשבועות הקרובים, אלא גם גורלו של נתניהו. שני אלה אינם מצליחים להיחלץ זה מלפיתתו של זה כבר 17 שנה.

 

More from Ben Caspit

Recommended Articles