דילוג לתוכן העיקרי

האם "לוחמה משפטית" תגדיר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

בעימות הנוכחי בעזה, לישראל יש יתרון צבאי על חמאס, אבל לפלסטינים עשוי להיות יתרון בתחום "הלוחמה המשפטית"
Members of delegations listen to Palestinian President Mahmoud Abbas address the 68th United Nations General Assembly at U.N. headquarters in New York, September 26, 2013. REUTERS/Eduardo Munoz (UNITED STATES - Tags: POLITICS) - RTX140XW

העימות הנוכחי בין ישראל לפלסטינים מדגיש מספר חידושים בתחום הלוחמה. חלקם הם חידושים טכנולוגיים: הפלסטינים משתמשים במערכות שיגור רקטות בעלות עוצמה גבוהה יותר וטווח רחוק יותר  וברשת מנהרות מתוחכמת, ואילו הישראלים משתמשים בשיטות לחימה מודרניות, כולל שימוש במזל"טים ובנשק "כירורגי" בעל רמת דיוק גבוהה. אבל חידוש שעשוי להיות משמעותי עוד יותר מכל השכלולים הטכנולוגיים הללו הוא אמצעי הלוחמה של המאה ה-21 שאני מכנה "לוחמה משפטית".

את המושג "לוחמה משפטית" הגדרתי בעבר כ"אסטרטגיה שעושה בחוק שימוש – לטובה או לרעה - כחלופה לאמצעי לוחמה מסורתיים מתוך כוונה להשיג יעד מבצע". ישנן ואריאציות שונות של לוחמה משפטית, אך כל אחת מהן מנסה להשיג אפקט שאינו שונה במהותו מזה שהצריך בעבר הפעלת כוח צבאי בתנועה או אמצעי לוחמה מסורתיים אחרים.

את שורשיה של הלוחמה המשפטית בהקשר המודרני שלה ניתן למצוא במלחמת המפרץ [1991-1990], ובמיוחד בתקרית הבונקר אל-פירדוס. באותה תקרית, הותקף בונקר שנחשב למתקן פיקוד ושליטה עיראקי, למרות שבפועל שימש כמקלט למשפחות של פקידים עיראקיים בכירים. בהפצצה נהרגו ונפצעו מאות אזרחים, תוצאה קשה אשר הובילה את העיראקים להאשים את צבא ארצות הברית בפשעי מלחמה.

אף שלא הייתה כאן בעצם פעולה צבאית המנוגדת לחוק, די היה בטענה שבוצע פשע מלחמה, בצירוף תמונותיהם של הרוגי התקרית שפורסמו בתקשורת, כדי שיהיה לזה אפקט מבצעי. כפי שתיעדו מייקל גורדון וברנרד טריינור ב"מלחמת הגנרלים": להפצצה היו הדים פוליטיים "שהשיגו את מה שחיל האוויר העיראקי לא הצליח להשיג. מאז ואילך, מרכז העיר בגדד הופצץ במשורה, אם בכלל".

מסתבר שארגונים רבים הגיעו למסקנה שהאשמות בעבירה על החוק, שלא לדבר על מקרים ממשיים של התנהגות בלתי הולמת בין כוחות עוינים, עשויות להיות לא פחות אפקטיביות מאמצעי לוחמה, כדי להשיג מטרה צבאית. הפצת תעמולה שרואה בקורבנות אזרחיים פשעי מלחמה תוך חיקוי של תקרית אל-פירדוס מובילה לכך שהלוחמה המשפטית מספקת מעין "הגנה אווירית" יעילה לא פחות - ואולי אף יותר - ממטוסי קרב ומטילי נ"מ.

בסקירה היסטורית של מלחמות, אין כמובן שום חדש בטענות שהאויב מבצע פשעי מלחמה; ההבדל הוא שכיום יש אמצעים חסרי-תקדים להפיץ את הטענות הללו ברחבי העולם. שגשוגה של התקשורת הזמינה 24 שעות ביממה, הסרטונים שמופצים בטלפונים הניידים, שלא לדבר על טוויטר ושאר מחוללי מהפכת המידע - כל אלה הפכו לכלי נשק בידיהם של אנשי הלוחמה המשפטית.

יתר על כן, הצורך בקביעת חוקים בינלאומיים למסחר גלובלי יצר בשנים האחרונות בעולם יכולות לחשיבה משפטית הפתוחות לרעיון של לוחמה משפטית.

מכל דיני המלחמה הקיימים, החוק הבסיסי ביותר הוא שהצדדים הניצים יבחינו בין לוחמים לאזרחים, ויתקפו אך ורק את הראשונים. מסיבה זו בדיוק, גם בעימות הנוכחי מנסים החמאס וישראל להאשים זה את זה במספרם העולה של הקורבנות האזרחיים, מתוך כוונה ברורה לשכנע את דעת הקהל העולמית שהצד האחר הוא זה שפועל באופן לא חוקי, ובכך למעשה לזכות בתמיכתו של העולם.

חמאס עושה שימוש במומחיות בלוחמה משפטית, ומפרסם ביעילות רבה את מותם של אזרחים תמימים, כתוצאה מהתקפות מכוונות של ישראל עליהם. הישראלים, בתגובה, טוענים שחמאס הוא האחראי, משום שהוא פועל בתוך אוכלוסייה אזרחית, בניגוד לחוק הבינלאומי. כמו כן טוענים הישראלים, שרבים מאזרחי עזה נהרגו כתוצאה מתקלות ברקטות של החמאס, שנפלו בשטחי רצועת עזה.

לאחרונה נקטו הישראלים בצעד יוצא דופן, כששלחו הודעות אישיות לטלפונים הניידים של אזרחים אזרחים המתגוררים בבנינים העומדים לקראת פיצוץ, כדי להתריע בפניהם שבית מגוריהם יפוצץ בקרוב. בנוסף, ישנם דיווחים על נוהל ישראלי בשם "הקש בגג" במסגרתו עושה ישראל שימוש במזל"טים כדי לירות נור אזהרה על גג של בניין המיועד להפצצה. למרבה הצער, למרות אמצעי אזהרה אלה, ממשיך לעלות מספר ההרוגים בקרב האזרחים, שכן לא ברור אם יש לפלסטינים לאן לברוח. ובכל זאת, פעולות אלה מוצגות כהוכחה למאמצים העליונים של ישראל כדי לעמוד בחוק הבינלאומי ולמנוע פגיעה באזרחים.

הפלסטינים אינם יכולים לנהוג באותה הדרך, משום שפשוט אין בידיהם טכנולוגיה ואמצעים כדי לנהל מלחמה "כירורגית", כמו זאת שאותה מנסים הישראלים לנהל. במקום זאת נותר להם לשגר רקטות באופן כמעט אקראי אל עבר מרכזי האוכלוסייה של ישראל, אם כי אין בחוק הבינלאומי דבר שיכול להצדיק מבחינת מי מהצדדים הניצים התקפות חסרות הבחנה על אזרחים.

ישראל מצדה מאשימה את חמאס בטרור ומנמקת טענותיה במתקפת הרקטות חסרת ההבחנה הזו, בשימוש באזרחים כמגנים אנושיים ובשאר הפרות של דיני המלחמה. ובכל זאת, נראה שהפלסטינים זוכים להצלחה די רבה בלוחמה המשפטית המסויימת שהם יוזמים בפורומים בינלאומיים. לדוגמה, בחוות דעת משנת 2004 שפרסם בית-הדין הבינלאומי בנושא "השלכותיה החוקיות של בניית חומה בשטחים הפלסטינים הכבושים", נקבע שישראל אינה יכולה להסתמך על החוק הבינלאומי כדי להצדיק את בנייתו של מחסום, שלטענתה היה חיוני לביטחונה של ישראל, אך לדברי הפלסטינים פיצל בין משפחות ופגע בצמיחה הכלכלית [של הרשות הפלסטינית].

על אותו משקל, גם הדוח שפרסם ב-2009 צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה, המכונה תכופות גם "דוח גולדסטון" על שם ראש צוות הבדיקה ריצ'רד גולדסטון, כלל ביקורת חריפה על שני הצדדים אך תמך באופן כללי בעמדה הפלסטינית. גולדסטון אמנם חזר בו מאוחר יותר מקביעתו שישראל תקפה אזרחים במכוון, והודה שזו הייתה טעות מצדו, אבל הטון הכללי של הדוח היה ונותר עוין כלפי ישראל.

גם לאחרונה, ב-23 ביולי, זכו הפלסטינים בניצחון חשוב בתחום הלוחמה המשפטית, כשמועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם הצביעה בעד הקמת ועדה שתחקור חשד שישראל ביצעה פשעי מלחמה בעימות הנוכחי. תיאורטית, אפשר לחקור באותה מידה גם את מעשיו של חמאס, אך יש משמעות לכך שבהחלטתה בחרה המועצה לגנות דווקא את מה שכינתה "הפרה שכיחה, שיטתית ובוטה של זכויות האדם הבינלאומיות ושל החירויות הבסיסיות בעקבות פעילותה הצבאית של ישראל".

החוק פתר בעבר בהצלחה סכסוכים. התפרקותו מנשקו של הצבא האירי הרפובליקני (IRA) הושגה בעיקר בזכות משא ומתן שנסב סביב החוק, והוביל להשתלבותו של ה-IRA במסגרת משפטית ופוליטית. למרבה הצער, על אף השימוש בלוחמה משפטית מטעם שני הצדדים בעימות הנוכחי בעזה, החוק הבינלאומי עדיין לא הצליח להעביר את הלחימה משדה הקרב אל בית המשפט. 

 

More from Charles J. Dunlap, Jr.

Recommended Articles