ערביי ישראל בין הרצון למחות לבין הפחד מעימות

עורך הדין רדא ג'אבר התקשה להסתיר את התרגשותו. הוא גולל את אירועי הימים האחרונים במגזר הערבי, ונקלע לייאוש על המשבר שהולך ונרקם בין היהודים והערבים. "אני מעז לומר שאנחנו מתקרבים לנקודת השפל הגדולה ביותר בין החברה היהודית ובין המגזר הערבי", אמר לאל-מוניטור. בתוקף תפקידו כמנהל המרכז הערבי לחברה בטוחה שפועל בטייבה, הוא עקב אחר התקף הזעם שניצת במגזר הערבי אחרי שנודע כי צעירים יהודים רצחו באכזריות את מוחמד אבו חדיר, צעיר פלסטיני משועפט. באותו היום, כשיצא מביתו, הוא נתקל במאות צעירים מעירו שפנו לכביש הראשי כשהם מצוידים במקלות ואבנים. עיניו חשכו. באותם רגעים עלו בזיכרונו מראות דומים ממהומות אוקטובר 2000, מיד אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה. מהומות אוקטובר, שבהן נהרגו 13 מפגינים ערביים, נחשבות עד היום לנקודת השפל הגדולה ביותר ביחסים בין יהודים וערבים בישראל.

"למען האמת, חשבתי בהתחלה שזו מחאה לגיטימית", סיפר רדא על מה שראו עיניו באותו בוקר. לא חלפו רגעים ומאות שוטרים הקיפו את המפגינים והחלו לעצור אותם בסיטונות. הוא שב לביתו והסתגר בתוכו עד יחלוף זעם. אלא שהזעם מיאן לחלוף. התברר לו שהמחאה בטייבה פרשה כנפיים והתפרצה ברחבי המגזר הערבי. מאות צעירים יצאו מיישוביהם וחסמו את הצירים המרכזיים כשהם משליכים אבנים על רכבים חולפים. לא רק ביישובי הצפון אלא גם בדרום. מהכפרים הבדואים יצאו מאות צעירים שחסמו כבישים והבעירו צמיגים. ליד קלנסווה אירע החמור מכל. צעירים ערביים עצרו מכונית ודרשו מנוסעיה לצאת ממנה. "אתם יהודים?" שאל אחד הצעירים. הם השיבו שכן, והוכו בידי המפגינים הערביים.